נתניהו, נעלבת? אנחנו נעלבנו יותר

אלפי שקלים מוציא רה"מ מכיסנו על נרות ופרחים - ועוד מתלונן שתוקפים אותו. דפני ליף משתדלת להימנע מציניות ביחס לאדם שפשוט נמצא שם יותר מדי זמן, ואיבד קשר עם בוחריו

דפני ליף

ראש הממשלה מקבל טלפון בהול ממחלקת יחסי הציבור שלו. יש בעיה. דוח ההוצאות של בית ראש הממשלה הולך לצאת לתקשורת. הציבור לא הולך לאהוב את זה, אתה יודע למה - קיצוצים, יוקר מחייה, זוכר את המחאה ההיא שניסינו לחנוק לפני שנתיים וחצי? תתכונן אדוני ראש הממשלה. הם הולכים לכעוס. לזעום. הם ייכנסו בך. הם לא מבינים, אדוני ראש הממשלה, כמה טוב ורחום אתה. אל תקרא טוקבקים, הם כולם ממומנים. אל תתרגש מהביקורת. שונאיך לא משנים, העם אוהב אותך, תמשיך בשלך. אנחנו נפרסם את הצד שלנו ב"ישראל היום".

כמובן שאין לי מושג מה באמת קרה בחדרי החדרים של משכן ראש הממשלה שעות לפני שפורסם דוח ההוצאות. אבל ברור לי שמחלקת הדוברות עבדה שעות נוספות, ושראש הממשלה מוקף באנשים שאינם מייעצים לו, חלילה, לקחת אחריות ולקצץ בהוצאות - אלא רק להשיב אש ולהתלונן על האופן בו תוקפים אותו.

כמעט בלתי אפשרי לכתוב טור על דוח ההוצאות בלי נימה צינית. העלבון חריף בתקופה כלכלית זו, הכעס גואה יותר מכל בגלל הפער בין העושר שנשפך על גיליון האקסל הבלתי נגמר של הוצאות בית ראש הממשלה אל מול הדוחק של חיי היומיום אצל רובנו המוחץ. ובכל זאת, אנסה להשיל את הציניות הזו עד כמה שאוכל ולא לתקוף ישר - ולא בגלל שאני לא זועמת (אני כן), אלא בגלל שאיני רוצה שטון מתלהם יאפיל במקרה זה על התוכן וייתן תירוץ למחלקת הדוברות של נתניהו להגיד לו להתעלם ממה שכתוב בטורים כמו שלי.

ואצלנו? 14 אלף מפוטרים, מוצרי חלב הפכו למותרות

פוליטיקאים רוצים את אהבת ההמון. הם מתים על זה. הם זקוקים לקולות הבוחרים. ברגעים שבהם הולכים לקלפי הם מחבקים, יוצאים לרחוב, מבטיחים דבר מה, לומדים לומר בכל ראיון את מה שרוצים לשמוע, מה שיזכה אותם בנקודות. גם ראש הממשלה רוצה שיאהבו אותו. הביקורת החריפה על הנהנתנות שלו, לאחר פרשת המיטה במטוס, לאחר זו של הגלידה וכעת זו, מצריכה שריר אחר מדיבור חלקלק. היא מצריכה קבלת אחריות, והבנה מה פסול בסיטואציות האלו.

ראש הממשלה כל כך עסוק בלספר לעצמו כמה שמבקריו שונאים אותו, ומפספס את העלבון ואת תחושת הזלזול שמרגישים מיליוני אזרחים במדינה כשהם קוראים נתונים כאלו. אדם אחד שנבחר לראשות ממשלה עונה מתוך עלבונו האישי למיליוני אזרחים שמממנים לו את הפרחים והבריכה בקיסריה מכספי מסים שהם אוספים בכל חודש במאמץ רב, בזמן שהכלכלה ריכוזית ויוקר המחייה רק עולה, החובות של משקי הבית רק מתנפחים והקיצוצים במשק מסמנים על מיתון שרק יילך ויגדל.

לעלבון האישי של ראש הממשלה אין כאן מקום. התגובה שלו אינה אחראית, ומשקפת שחיקה עד העצם של אדם שנמצא בראש הפירמידה שנים רבות מדי, שכבר אינו מאמין לכל טיפה של רגש שיוצאת מהאנשים שהוא עצמו אמור להוביל, להקשיב להם, לשרת אותם. כן, אני יודעת שאנחנו לא רגילים לחשוב ככה, אבל ראש ממשלה אמור לשרת את האזרחים.

אל מול העלבון האישי של נתניהו עומד העלבון האישי של מיליונים שגם הם רוצים להרגיש שאוהבים אותם, שאכפת מהם, שרואים כמה הם עובדים קשה וכמה הם מתקשים לא רק לסגור את החודש אלא לפתוח אותו. האנשים האלו הם אנחנו. אנשים שמשלמים מסים ישירים ועקיפים, שעובדים קשה, ששומרים חוק, שעוברים שנים מאוד לא קלות במשקי הבית, שדואגים לעתיד של הילדים שלהם, שרוצים שיהיה כאן טוב. שמגיע להם מנהיגות שרואה אותם כל הזמן ושמה אותם במקום הראשון. לנו, האזרחים, נאמר כל הזמן שהמצב קשה ושאנחנו צריכים לקחת אחריות ולהדק את החגורה. מוצרי חלב מסוימים הפכו להיות מותרות, אנשים מבוגרים מבלים חצי שעה בסופרמרקט ובוררים אילו מוצרים הם הולכים לקחת הביתה בסופו של דבר. בחודש אוקטובר עמדו "קיצוצי כוח אדם" בישראל (פיטורים, למי שלא הבין) על יותר מ-14 אלף אנשים שעכשיו צריכים לבנות מחדש חיים. אלו תאים משפחתיים שמתפרקים בגלל שאחד המפרנסים יושב עכשיו בבית, וצריך לקום בכל בוקר ולחייך לילדים בשביל לא לשבור את רוחם ברגעים של משבר.

מתחת לקולות הבוז והזעם של אנשים רבים כלפי ראש הממשלה יש רצון אמיתי למנהיגות שיודעת לקבל אחריות, להדק חגורה יחד עם הציבור, להבין שהנהגה היא גם בדוגמה אישית. הכעס על ראש הממשלה הוא לא ספורט, הוא תוצר של מדיניות כלכלית שאינה סופרת את האנשים כאן ממטר. ראש הממשלה אינו חשוב יותר מהנושא עצמו, הוא פשוט צריך לקחת על עצמו את המשימה לשרת את האזרחים.

אמון הוא דבר שברירי, ויש נקודה שבה הוא אוזל. האהבה שראש הממשלה כל כך חפץ בה היא המצרך היקר ביותר ובעל הערך הגדול ביותר לא רק עבור פוליטיקאי, אלא עבור אנשים באופן כללי. כולם רוצים חיבוק. אבל חיבוק אינו מגיע מההפקר כשמנהלים מדינה. חיבוק מהציבור אי אפשר להשיג כל הזמן רק מדיבור חלקלק. חיבוק מהאזרחים צריך להרוויח. במאמץ. בבחירה נכונה. בוויתור על האגו ובהקשבה אמיתית.

את כל אלו ראש הממשלה אינו מצליח לעשות. תחת זאת, הוא נותן למשרד יחסי הציבור ולמחלקת הדוברות לפשפש ולמצוא מילים שאריק איינשטיין אמר פעם אודותיו לאחר פרשת הקלטת הלוהטת, אותו אריק איינשטיין זכרונו לברכה שעדיין מתנגן לי בפלייליסט בלי הפסקה כמו לעוד מיליוני אנשים שאבלים על מותו. אותו אריק איינשטיין שלפני ימים ספורים הוא הספיד בעצמו, רצה לקחת חלק באהבה העצומה לאיש הזה שסימל כל כך הרבה עבור הישראליות, זו הבוגרת וזו הצעירה. אבל כמו שלכתוב על הוצאות בית ראש הממשלה קשה בלי ציניות, גם לראש הממשלה כנראה קשה שלא להיות ציני ולעשות במעמד הזה שימוש בתגובתו הרשמית יום אחד אחר כך.

יום יבוא ויהיה כאן ראש או ראשת ממשלה שישירו "אני ואתה נשנה את העולם" ויבינו ששינוי עושים ביחד, באהבה, בלי ציניות, בלי להשתמש במציאות כמשחק פוליטי, אלא בשימוש במשחק הפוליטי עבור הטבת המציאות. אבל כנראה שזה לא יהיה ראש הממשלה נתניהו, שמרגיש כל הזמן מותקף, ולא משכיל לפנות מקום בשביל לאהוב את האנשים כאן באמת. ולאנשים כאן, לכולנו, מגיע שיאהבו אותנו באמת.

לכל הטורים של דפני ליף בוואלה! דעות

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully