בתחילת השבוע שעבר ניגשתי ללשכת רשות האוכלוסין בעיר מגוריי, תל אביב, כדי להוציא תעודת זהות חדשה. במהלך המתנה בתור אינסופי, שוחחתי עם בחורה שישבה לצדי, מתמחה במשרד עורכי דין, משכילה, נחמדה, אשת העולם. שוחחנו על המתרחש בחדשות, ולקראת בוא תורנו, הזכרתי גם את ההתרחשויות בנגב את מחאת הבדואי הגוברת נגד התכנית להסדרת התיישבותם. "תכנית פראוור מחרידה אותי ממש", הודיתי. "היא כמו ניסיון מודע להתעלל באנשים הכי עניים שיש כאן, ובאותה הזדמנות להצית את הארץ. אני לא חושב שאנשים מבינים שהיא לא נוצרה מתוך הידברות, שאין בה פשרה, שהאנשים שעליהם היא משפיעה תופסים אותה כהפגנת כוח מצד בעלי הכוח". תגובתה הייתה: "מה זה תכנית פראוור?".
מחאת הבדואים - עוד כותרות:
אמש: אלפים הפגינו נגד תכנית פראוור; 11 שוטרים נפצעו קל
כוכבים בינלאומיים מתגייסים למען הבדואים בנגב. המהדורה
גם באו"ם מודאגים מתכנית פראוור: "מדיניות מפלה"
על סף שבר חסר תקדים בין המדינה לבדואים / ח'ליל אל-עמור
ציפיתי לפקפוק בחרדותיי, ציפיתי לוויכוח עם עוד קול המזלזל בזכויותיהם של הבדואים. לא ציפיתי לחוסר היכרות מוחלט עם הנושא. יצאתי ממשרד הפנים מהורהר. המפגש עורר אותי לחשוב על היבטים של תעתוע בהכנה למימוש התכנית, על משחק בידע ומידע. התחלתי להבחין עד כמה נמנעת התקשורת מעיסוק בנושא, ומאילו זוויות היא בוחרת לעסוק בו בכל זאת. המסקנות היו מדכדכות.
התקשורת העברית מצניעה מהלך שהשפעתו על האזור תהיה כפי הנראה עצומה, ומסרבת לעסוק במורכבויותיו. כשיעלו הדחפורים על בתיהן של אלפי משפחות, וייענו בהתפרצות של רגש נסער, מקומי או אפילו אזורי, נבהה בכל זאת בחרדה צרופה. לא נבין שהמוחים תובעים את עלבונם של 40 אלף אזרחים שהושלכו מבתיהם, לא נפנים את זעקתה של חברה שמרחב הקיום שלה הוצר עוד יותר משהוצר בעבר (תוכנית פראוור היא גירוש שני: הבדואים בנגב חיים היום רק בשטחי "הסייג" שהוגדרו על ידי ישראל בעבר). כך ימוסגר זעמם של המתנגדים שוב, כמו תמיד, כתקיפת הפתעה נטולת סיבה ומלאת שנאת חינם מצד "הפראים צמאי הדם, מתעבי היהודים".
כשהמשטרה מעוניינת בהסלמה
במסגרת "יום הזעם" נגד התכנית, הפגינו אתמול (שבת) בנגב, ביפו ובעוד עשרות ערים בעולם נגד טיהור אתני מתוצרת ישראל - טיהור אתני שלנו, הישראלים, אין מושג אודותיו, ושלמדנו להצדיק אותו בטיעונים מדוקלמים. כואב לי לראות את העולם "שוחה בחומר", בעוד עמי שלי, שרק בידיו היכולת להקל את רוע הגזרה, נשמר בעיוורונו. כואב לראות באיזו אפקטיביות פועלת כאן אותה שטיפת מוח ("הם כולם פושעים") המונעת מאיתנו להעמיק ולחקור, ומגוננת עלינו זה עשורים מפני הבנה אמיתית של נושאי זכויות אדם בארץ הזאת.
עד כמה אין לנו באמת מושג? כשנשאלו עוברי אורח, בסקר שנערך מטעם ארגון "רבנים לזכויות אדם", מה הם תחומי הנגב שעליהם תובעים הבדואים להתיישב, העריכו שמדובר בכמעט מחציתו. כאשר שמעו הנסקרים שמדובר רק ב-5.4% משטח הנגב, וביישובים שחלקם קיימים 80 ו-90 שנה, נטו רובם לקבל את זכויות הבדואים כקבילות. שימו לב. מרבית הציבור מתנגד לתכנית פראוור, אלא שהוא אינו יודע על כך. קל לתעתע בציבור כאשר מקפידים לשמר את בורותו, וזוהי בורות עמוקה, שבבסיסה חוסר היכרות עם מונחים בסיסיים - למשל מי הם הבדואים (הפתעה: מבחינת השתייכותם הלאומית הם ערבים פלסטינים, אפילו שחלקם משרת בצה"ל); מהו הנגב; מהי מדינה ומה תפקידה.
התעתוע הופך מושלם כאשר קבוצת "האחר" מוצגת כאלימה. נכחתי בהפגנה ההגדולה ביותר אתמול, שנערכה בשערי היישוב הבדואי המוכר חורה. היא נמשכה כשעה, לפני שהפכה למפגן כוח אדיר של המשטרה. שתיים או שלוש אבנים יודו, אולי מידי מפגינים צעירים, אולי מידי מסתערבים שהונחו להסלים את האירוע ובכך לטרפד אותו (זאת בהחלט נורמה); כך ניתנה האות למשטרה "להיכנס" במפגינים בכל העוצמה האפשרית - בקילוחי זרנוקים, בדהרת סוסים, בכמות מפתיעה של רימוני הלם, וכמובן בגז.
ייעודה המסורתי של המשטרה הוא השמירה על הסדר. אבל אמש בחורה, לא ניכר בשוטרים שום מימד של איפוק ולא עניין בשמירה על שום סדר. המשטרה נראתה בפירוש כמעוניינת בהסלמה. התקשורת, נרעשת מהאפשרות לאקשן, דווקא הייתה הפעם נוכחת: ממוקמת, כנהוג, מאחורי כתפיה של המשטרה, וניזונה מדובריה (מישהו כאן שמע בדואי מתאר את ההתרחשויות?). התוצאה משלימה את החבילה שתאיים על הישראלים, שתגרום להם להביט הלאה, לא לחוש אמפתיה, ובסופו של דבר להריע לשחיטתה של כבשת הרש.
עשרות בני אדם נעצרו בחורה, בהם בין היתר מפגינים יהודים-ישראלים, שהתקשורת, הממוקדת במשחק הטובים והרעים של "אנחנו" ו"הם", בחרה להתעלם מקיומם, למרות היותם נתח נכבד מהמפגינים. ילד צעיר להפליא, בן עשר לכל היותר, עוכב באלימות; שתי צעירות שניסו לגונן עליו זכו שראשיהן יוטחו באספלט. עבורי חורה הייתה חוויה ראשונית: זאת הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי דברים כאלה קורים על אדמת ישראל בגבולות 49.
לפני שיהיה מאוחר מדי
תכנית פראוור לוקה בהתעלמות מוחלטת מהצעותיהם של הבדואים עצמם להסדרת יישוביהם. היא תורמת להפצת זעם בנגב, ומוסיפה לדמוניזציה של עוד ציבור דובר ערבית. בשיח הישראלי, הציבור הזה מוצג כחברה פושעת, תוך התעלמות מהקיפוח ארוך שנים שהחליש את מרקמה. נטען כי המצב בנגב אינו קל עבור כל הצדדים, שכן גם היהודים סובלים ממנו, ואין ספק ששיפור המצב יקדם את מעמדם של כולם. אבל השיח הזה לוקה בחסר - קודם כל, משום שבפועל מצוקות הבדואים גדולה פי כמה וכמה מזו של היהודים, שבברזיהם זרמים מים ובתיהם אינם מועדים להריסה; ושנית - כי הפעולות הנוכחיות ל"פתרון" המצב אינן מיטיבות עם איש. גם אם נקבל את ההנחה ששתי הקהילות סובלות מצוקות, חשוב להבין שתכנית פראוור לא תורמת דבר וחצי דבר לפתרונן של מצוקות אלה. להיפך - היא רק תעמיק את הבעיות.
התקשורת, מצדה, אמורה לשמש אור שיאיר לנו את מורכבויותיו של סיפור כזה - אך היא מועלת בתפקידה. מערכת החינוך אמורה לתת בידי ילדינו פנסים - אך היא מחלקת להם רטיות. המשטרה אמורה לשמור על הסדר - אך היא רק מדרדרת את המצב בתיאום מושלם עם התעתוע הכללי. עם כל יום שעובר, מתבצר הציבור יותר ויותר בעמדות הנוחות לגורמים השלטוניים. תכנית פראוור היא מעשה נבלה שאף ישראלי לא ירוויח ממנו דבר, ושהנזק שתגרום הוא בלתי ישוער. כרגע אנחנו מגרדים בפדחת. נדמה לנו שאולי השם הזה אומר לנו משהו. כשהעובדות יהיו עובדות, כבר לא יישאר מה לעשות מלבד להצדיק.
יובל בן עמי הוא סופר ועיתונאי
לכל הטורים של יובל בן עמי בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il