פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על סף שבר חסר תקדים בין המדינה לבדואים

      חוק פראוור חוזר לכנסת - וח'ליל אל-עמור קורא לנסות למצוא דרך להסדיר את ההתיישבות בנגב בשיתוף פעולה, ולא בכפייה חד-צדדית של טרנספר והפקעת קרקעות בקנה מידה היסטורי

      במשפחתי הקטנה בכפר אלסרה שבנגב, היינו שמחים ואופטימיים לפני חמש שנים כששמענו על הקמתה של ועדת גולדברג להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, מאחר וחשבתי שהיא תעלה פתרונות יצירתיים והוגנים לתכנון המרחב לטובת כולנו. זו תחושה טבעית, כשאזרח שומע שמדינתו מתכננת משהו לעתיד קהילתו. אבל מתברר שלא כך הם פני הדברים כשזה מגיע אלינו, הבדואים. בשבילנו בכפר אלסרה, ובכלל בקרב האזרחים הבדואים בנגב, תוכנית פראוור-בגין, שנוצרה בעקבות המלצות השופט גולדברג, אושרה בקריאה ראשונה בכנסת והיום (רביעי) חוזרת לדיון בוועדת הפנים, מביאה בשורות רעות. גם ללא תכנית פראוור, צו הריסה תלוי ועומד על דלת ביתי הקטן בדומה לכל 70 בתי אלסרה. אם הכפר ייחלץ בשלום מ"טחנות הצדק" של בתי המשפט, יחכה לו חוק פראוור וידון אותו לכליה מוחלטת, באמצעות תכנית טרנספר מוכנה היטב, תוך התעלמות מוחלטת מזכויותינו ההיסטוריות, התרבותיות ומהיותנו ילידים בני ילידים.

      ממשלה באה וממשלה הולכת, ואנו האזרחים הבדואים מתנהלים בשולי החיים. כל פעם שמישהו מעלה טענה של קיפוח בפני אחד הפוליטיקאים שבאים לבקר אותנו, לרוב בתקופת הבחירות, הוא שולף את הנשק השגור והידוע: אפליה של דורות. אותו פוליטיקאי אף מעלה על נס כל מה שממשלתו עשתה לסגירת "פערים תהומיים" שנוצרו מאז קום המדינה, ובמשך יותר משישה עשורים לקיומה.

      המחאה תתרחב

      אבל בינתיים זה הכול דיבורים. בשטח, אין כמעט עוולה שלא נעשתה לאוכלוסייתנו החלשה והמוחלשת; הריסות בתים על בסיס יומי, כך שכ-1,000 משפחות מאבדות את בתיהן בשנה; כפרים רבים מנותקים מזרם המים ונאלצים להובילם במכליות חלודות ממרחקים; ומשפחות צריכות ללכת למרחקים כדי לראות רופא או לחסן את ילדיהן, בהעדר תחבורה ציבורית או תשתית כבישים כלשהי. המדינה מערימה קשיים על גבי קשיים כדי להפעיל לחץ על אוכלוסיית הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים ולאלצה לעבור לעיירות העוני שהיא תכננה ובנתה.

      אף פעם לא היינו שותפים אמיתיים לקבלת החלטות ולעיצוב עתידנו, וכך גם התקבלה ומתקדמת תכנית פראוור: התכנית מיושמת בצורה חד-צדדית וללא התייעצות עם הערבים הבדואים והנציגים שלהם. ההתנהלות הזו מחריפה מאוד את משבר האמון ברשויות המדינה, שגם כך היה בשפל. העדר שיתוף אפקטיבי של הציבור הערבי הבדואי בנגב מעיד על כך שלא טובתם של האזרחים עמדה לנגד עיני מתכנני תכנית פראוור.

      במישור הארצי והלאומי, התכנית נתפסת כתכנית ייהוד ונישול על בסיס לאומי, ולכן נתקלת בהתנגדות מקיר לקיר באוכלוסייה הערבית. הבדואים מהווים 33% מאוכלוסיית הנגב, ואחרי תכנית פראוור הם יישבו על פחות מ-2% מהשטח. יש לזכור כי נושא הקרקעות הוא הנושא הרגיש ביותר ביחסים בין יהודים לערבים בישראל. על כן, תכנית שבמסגרתה, על פי המתווה המוצע, יופקעו קרוב ל-800 אלף דונם, יותר מ-45 אלף תושבים יגורשו מבתיהם ועשרות כפרים יוחרבו - היא תכנית שמעוררת מחדש כאב לאומי של המיעוט הפלסטיני בישראל סביב הפקעת האדמות והעקירה מהבית. המדינה חייבת להביא בחשבון את הזכויות ההיסטוריות והרגשות הלאומיים שלנו בטרם היא יוצאת לדרך זו.

      אני חושש שאישורה הסופי של תכנית פראוור עלול להביא לשבר חסר תקדים בהיקפו ועוצמתו בין האזרחים הערבים ליהודים במדינה, ובנגב בפרט. מדובר בגל ההפקעה של אדמות ערביות הגדול ביותר מאז קום המדינה. האוכלוסייה הערבית כבר נושלה מלמעלה מ-90% מהאדמות שלה מאז קום המדינה, וכעת האזרחים הערבים ממש "נלחמים על הבית". קידום התכנית הביא כבר להפגנות נרחבות בציבור הערבי בכלל: בנגב, במשולש, בגליל וביפו. הפגנות אלו נתקלו ביד קשה של המשטרה והסתיימו בעימותים ובמעצרים. המשך קידום התכנית עלול להצית מחדש את גל המחאה ולהרחיבו למימדים גדולים אף יותר.

      זוהי אם כן פנייה לראש הממשלה, לשריה ולחברי הכנסת. קיימת תכניות אלטרנטיביות, אשר גובשו בהתאם לסטנדרטים התכנוניים בישראל, ועשויות להוות בסיס לדיאלוג בין המדינה לבין האזרחים הערבים-בדואים. במקום ליישם את תכנית פראוור בצורה חד-צדדית ואלימה, בואו נשב לדבר על העתיד המשותף שלנו בנגב. פתרון אלים מצד המדינה לבעיה כל כך קשה וכואבת הינו מתכון לאסון.

      ח'ליל אל-עמור הוא חוקר שטח בסניף הנגב של עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל

      דעה אחרת: בנגב אין נישול - יש ניצול

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il