לפיד, נתניהו ומבחן האטליז

שר האוצר מרשה לעצמו להיות מרוצה, אבל יודע שהדרך חזרה לשיא הפופולאריות עוד ארוכה. וגם: הוויתורים המדיניים של הממשלה בתמורה להטבות כלכליות והאומץ של יחימוביץ'

לירון מרוז

יומיים טובים עברו על שר האוצר, יאיר לפיד, שהודיע השבוע על ביטול העלאת המסים. סוף סוף הוא קיים מסיבת עיתונאים שבה הוא יכול היה לנסח במשפט אחד בשורה אופטימית. אם החלוקה תמשיך להיות של חצי שנה קשה ויומיים טובים זו תהיה בעיה, הוא אומר, אבל בינתיים הוא ממצה את הרגע. אבל בזהירות. ממש בקרוב הוא מבטיח לחזור למצב הצבירה שאותו סיגל בחודשים האחרונים. ולא, הוא לא מופתע מהטענות שהכל מיועד לצרכי האמרת הפופולאריות שלו שנמצאת בשפל. מהתשובות שירה כשהשאלות הללו הופנו אליו עושה רושם שהוא אפילו היה מאוכזב אם הן לא היו באות לעולם. האם הוא חש בציבור הרחב אהדה וזרם תגובות חיובי, בניגוד לזה שלו הורגל לאחרונה? מוקדם להגיד. יש כאן את מבחן האטליז, הוא אומר, אתה עומד בתור כשחותכים לך את הפרוסות של הפסטרמה וחוזר עם 17 תובנות מהאנשים שחיכו איתך. אז מה תעשה עם זה? אפשר להסיק מזה משהו?

עוד בוואלה!

בשל ביקוש גובר לטיפול בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה
סוף סוף הצליח לנסח משפט אופטימי. לפיד במסיבת העיתונאים בתחילת השבוע (צילום: יואב דודקביץ')

ממה עוד קשה להסיק מסקנות? מההתנהלות הישראלית בפרשת הורייזן 2020, שנחתה עלינו בתחילת השבוע ונפתרה (או שלא) בתוך שלושה ימים. אמנם הסוגיה עלתה כבר לפני כמה חודשים, אבל הדד-ליין שליווה את הגל האחרון – תשובה הייתה צריכה להימסר עד לסוף החודש – העצימה את הדרמה. לו השמאל היה בשלטון המרכיבים של המיני-משבר הזה היו יכולים לפרנס קמפיין מפואר מימין. עם הפגנות, מחאות, ביקורים במפעלים ומוסדות חינוך מעבר לקו הירוק וקריאת שבר על השמאל, שתמורת 2.5 מיליארד שקל מוכר את הערכים. אבל הצרה הזו נחתה על ממשלת ימין, שבראש משרד החוץ שלה עומדים שניים מהסמנים היותר ימניים שלה. נוכחים בפגישה שהתקיימה ביום שני אצל ראש הממשלה מספרים שהדיון היה ענייני, שלא יצא מתוך נקודת המוצא של "מה יגידו על זה במרכז המפלגה", אלא מתוך חשיבה של מה הכי טוב ונכון לעשות. הוא הסתיים במסקנה מורכבת, "כזו שאי אפשר לנסח בסטטוס של שלוש שורות" כדברי אחד המשתתפים. החלטתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא לשבור את הכלים הייתה באמת 180 מעלות ממרכז מפלגתו. לאחר הצהרותיהם הלוחמניות של שר החוץ, אביגדור ליברמן, וסגנו זאב אלקין הוא הפקיד את הטיפול בידיה של ציפי לבני. כשבתווך שר הכלכלה, נפתלי בנט, הצליחה לבני להגיע לסיכום עם האיחוד האירופי.

שתי הערות בעניין, הראשונה כללית והשנייה פרסונלית:

1. איך שלא נהפוך את זה, ממשלת ישראל הסכימה לוויתורים אידאולוגיים בנוגע להתנחלויות תמורת הטבות כלכליות. אף יישוב לא פונה, אמנם, ואף בנייה לא הוקפאה, אבל ישראל חתמה על הסכם שכולל במשתמע ביקורת חריפה על פעילותה מעבר לקווי 67'. אז אולי לציפי לבני, לעמיר פרץ, ליאיר לפיד וליעקב פרי זה מתאים בול, אבל מה עם אביגדור ליברמן, נפתלי בנט וישראל כץ? הם גם בעסק? ומה זה אומר על היעדים המדיניים שאליהם מכוון ראש הממשלה? אם נקיים מבחן אטליז להחלטת הממשלה במרכז הליכוד שיתכנס בקרוב הלך הרוחות ייטה בבירור לרעתה. אבל זה לא חדש, לחברים שם יש כבר מזמן בטן מלאה על ראש הממשלה.

2. בממשלה הקודמת היה זה שר הביטחון, אהוד ברק, שתפקד על תקן שר החוץ בפועל במגוון נושאים. שבועיים אחרי ששב אביגדור ליברמן למשרד החוץ הפקיד נתניהו את הטיפול בסוגיה הרגישה בידיה של ציפי לבני. האם לבני הולכת להיות שרת החוץ בפועל בממשלה הזו?

שלי חוזרת לאספסת

בואו נדבר רגע על אומץ לב ציבורי. ביום שני השבוע, 72 שעות אחרי שנודעו ממדי תבוסתה ליצחק הרצוג בבחירות לראשות העבודה, התייצבה שלי יחימוביץ' מול העיתונאים. זה לא פשוט להביט בעיני אלו שרק לפני שבוע עוד סיפרת להם שאת הולכת לקחת את הבחירות בהליכה, בפער של 20 אחוז. תזכורת מהשנים האחרונות לפוליטיקאים שהפסידו ונהגו אחרת: אחד קרא למשטרה לחקור זיופים (פואד בן אליעזר), אחד פרש למפלגה אחרת (פרס), אחד הודיע על פסק זמן וחזר כמעט מיד (שאול מופז) ואחרת הסתגרה בבית ויצאה לעיתונאים כעבור שלושה ימים רק כדי לספר שהיא מקבלת שיחות מהמון אנשים שמחזקים אותה (ציפי לבני). יחימוביץ' נהגה אחרת. במשך למעלה מחצי שעה היא ענתה לכל השאלות – הצפויות והמפתיעות – לא התחמקה, לא ניסתה לתרץ ולהאשים וכמעט שלא עיגלה פינות.

יחימוביץ' הבהירה שהיא לא הולכת לשום מקום, שבאה כדי להזדקן בפוליטיקה ("אבל לא כמו פרס") ושהיא לא דורשת לעצמה שום כיבודים. נראה שעוד פעם היא הולכת בדרכו של המנטור הפוליטי שלה, רובי ריבלין, שכבר פעמיים היה יו"ר כנסת וחזר להיות ח"כ פעיל, יעיל וחרוץ מן השורה. בקיצור, שלי חוזרת לאספסת.

ההנחה המקובלת היא שיחימוביץ' הפסידה את הבחירות משתי סיבות עיקריות: בעיות בתקשורת עם חלקים גדולים במפלגה וטשטוש דרכה המדינית בשם הבלטת הקו החברתי. בהתייחסה לטענה הראשונה סירבה היו"ר היוצאת להיכנס ל"ניתוחים פסיכולוגיסטים" של עצמה. אבל היא ציינה, בלי להסביר מדוע ולמה, שמדובר גם בשובניזם. עברתי שני יו"ר מפלגה, אמרה, ולא יצא לי לראות יותר שיתוף פעולה מהם. חייבים להודות שיש משהו בטענתה. גם אם לא שיתפה את כולם, גם אם לא היתה תמיד נחמדה או שלפעמים נחרצת מדי – הי, אנחנו בפוליטיקה, לא בפעולה בצופים. כדאי גם להיזכר בסלוגן שליווה את המפלגה בבחירות רק לפני ארבע שנים וחצי: "לא סחבק, לא נחמד", נכתב על אהוד ברק, "מנהיג". אז גם אם ברק משופע בתכונות מנהיגותיות, לשים בראש הקמפיין את חסרונותיו ביחסי אנוש וכעבור שנים ספורות לומר שיחימוביץ' הוקאה מאותן סיבות, יש בזה מידה של איפה ואיפה. אם מחברים לכך את "סאגת יחימו-ב?יץ'", שלטענת מקורביה הגיעה מהאזורים של הרצוג, אפשר להבין בדיוק למה היא כיוונה.

ממלא את זמנו ביישורי קו. הרצוג (צילום: יותם רונן)

במסיבת העיתונאים המשיכה יחימוביץ' להניף בעוז את הדגל החברתי. גם המדיני הורם לחצי התורן, אבל החברתי הרבה למעלה מזה. אם נקבל את טענת ה"נו, באמת, מישהו לא בחר בי כי אני לא נחמדה?", כדאי ליו"ר היוצאת לחשוב קצת יותר לעומק על עניין הדגלים. נכון שהסוציאל-דמוקרטיה הוא סם החיים הפוליטיים בעבורה, אבל עם העובדות קשה להתווכח. המפלגה בראשותה נצבעה בצבעים חברתיים עזים והגיעה ל-15 מנדטים. בבחירות הפנימיות הנציגה של הגישה הזו ספגה מפלה. אז מה זה אומר? שאולי צריך לעשות התאמות. אולי צריך לחזק את האונה המדינית במקביל לחברתית. אחד הנדבכים המרכזיים בקריירה העיתונאית של יחימוביץ' היה קידומו של קמפיין "ארבע אימהות" ליציאה מלבנון. זה היה עיסוק בסוגיה מדינית-ביטחונית פר-אקסלנס. אולי עכשיו, כשיהיה לה זמן לחשבון נפש, היא תמצא מקום גם לנושאים הללו.

הרצוג מנמיך ציפיות

התחמקות מצד יחימוביץ' נרשמה כשהיא נשאלה אם תעמוד בהצהרתה מיום הבחירות ולא תנסה לקדם התמודדות נוספת בתוך המפלגה לקראת הבחירות הכלליות. בגדול תשובתה היתה חיובית, אבל היו בה יותר מדי "אם" שיאפשרו לה בבוא היום, אם וכאשר, להסביר מדוע היא תומכת בהתמודדות כזו. אבל הרצוג לא חושש. לפחות לא בשלב הזה. ישיבת הסיעה של המפלגה השבוע היתה רוויית נשיקות. ח"כ איתן כבל התנשק עם יחימוביץ', יחימוביץ' התנשקה עם הרצוג, ולסיום היה גם חיבוק גברי. "אני מאוד מכבד את הדרך של שלי עד כה", אומר הרצוג. את חמשת הימים מאז ניצחונו הוא ממלא ביישורי קו. הפגישות עם כל חברי סיעתו כמעט הסתיימו, בימים הקרובים יושלמו הפגישות עם ראשי המפלגות בכנסת. לא מדובר בפגישות היכרות, אלא בכאלה שמטרתן להמחיש שיש בעל בית חדש.

לשמחתו של הרצוג, יריבתו ניסתה בכל כוחה להרדים את הקמפיין, מה שמקל עליו עכשיו לנקות את נתזי ההשמצות שנשמעו פה ושם. אם יחימוביץ' תעמוד במילתה, הרצוג לא יתקשה לגבש את כל הסיעה מאחוריו. אם יצליח בחודשים הקרובים להביא לזכייתו של כבל בבחירות להסתדרות ושל פואד בן אליעזר בבחירות לנשיאות הוא יוכל לסמן על החגורה שני ניצחונות יפים לתחילת הדרך. "אני עדיין מנסה להבין איפה אני חי", הוא אומר. "זו מפלגה לא קלה וגוש האופוזיציה מורכב. אני מקבל תגובה עממית מאוד חזקה עם שמחה. אני רוצה לתרגם את זה לסוג של תמיכה. הציפיות נורא גדולות, ואני מנמיך אותן". יפה לו, באמת כדאי לו להנמיך קצת את הלהבות. יחימוביץ' בשיאה כבר הגיעה למעל 20 מנדטים בסקרי הבחירות הכלליות. בסוף היא הפסידה בכמעט 20% בבחירות הפנימיות.

אריק

פרנצ'סקה פוליטיקה, את זונה לא קטנה
פותחת רגליים ללא הבחנה
אומרת שלום ועושה מלחמה
אין מה לומר, את זונה לא קטנה

(אריק איינשטיין, שיר לקראת בחירות 2001)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully