בדקה ה-50 במשחק בין נבחרות הכדורגל של ירדן ואורוגוואי שנערך בשבוע שעבר בעמאן, נכנס לפתע לאצטדיון עבדאללה מלך ירדן. מצלמות הטלוויזיה צילמו אותו לרגע קט - והקהל הירדני המנומנם שישב בבית הקפה "ורונה" וצפה במשחק, לא ידע את נפשו מרוב התלהבות. עשרות מיושבי ויושבות בית הקפה קמו בספונטניות על רגליהם, קראו קריאות עידוד ומחאו כפיים בשמחה. לא היה במעשיהם ולו גרגר של צביעות. היה זה מפגן אותנטי של אהבה, גאווה והערצה לעבדאללה. "סיידנא (אדוננו, כפי שמכונה המלך, נ.י.) באצטדיון, ראיתם?", שואל בהתלהבות אחד מיושבי בית הקפה. "בטח, בטח", ענינו בחיוך.
קשה לנתח התנהגות של עם שלם על סמך ביקור בן כמה ימים בעמאן. עם זאת, נדמה שהרגע הזה, שבו עשרות צעירים וצעירות קמים לפתע על רגליהם וצורחים בהתלהבות למראה המלך, הוא ביטוי נוסף לתופעה שבגינה נכשלה תנועת המחאה בירדן. לפני כשלוש שנים, כשהחל להתגלגל כדור השלג הענק הקרוי "האביב הערבי", הוא הגיע לביקור גם בירדן. מדי יום שישי יצאו מאות ולעתים אלפי בני אדם להפגין נגד השלטונות. גל שביתות הכה במדינה, אך ככל שחלף הזמן הלכה המחאה והתפוגגה עד שנפסקה כמעט לגמרי.
להוציא הפגנות אחדות שבהן נשמעו קריאות ישירות נגד המלך עבדאללה, ביתר ההפגנות הופנתה האש בעיקר נגד הממשלה. נכון לעכשיו, כיסאו של עבדאללה יציב. רוב הציבור לפחות הציבור בעמאן - אוהב אותו, רואה בו מנהיג לגיטימי ולא מעוניין להחליפו. המלך, מצדו, נוקט גישה פייסנית, שונה מזו של יתר מנהיגי המזרח התיכון שנפלו או הודחו. בין השאר הוא מקדם רפורמות חוקתיות, אזרחיות ודמוקרטיות. מרוב רצון לרצות את הציבור הירדני, המלך מדיח את הממשלה בממוצע אחת לשנה, ממנה ראש ממשלה חדש כל כמה חודשים ומפזר את הפרלמנט כל שנה לערך. "מרוב שינויים אני כבר לא זוכר מי ראש הממשלה עכשיו", צוחק סאמר, תושב עמאן, כשהוא מתאר את המצב הפוליטי בארצו.
"הירדנים מפחדים מהלא נודע"
אלא שההערכה למלך היא לא הסיבה היחידה שבגללה ירדן לא טולטלה כמו טוניסיה, מצרים או סוריה. "אחרי שהאביב הערבי הכה בטוניסיה ובמצרים, החלו הפגנות גם פה", מסביר באסם, גם הוא תושב הבירה. "אלפים יצאו לרחובות בדרישה לרפורמות. האיסלאמיסטים קראו לשנות את שיטת המשטר, המחאה תפסה תאוצה, המלך הביע דאגה, התחיל לקדם שינויים, אך אחרי שהציבור כאן ראה מה קרה במצרים ובסוריה המחאה שככה. תבין, הציבור מפחד. אנחנו לא רוצים להפיל משטר בלי לדעת מה יבוא אחריו. תראה את מצרים. המדינה הידרדרה לגמרי, למרות המהפכה. תראה את סוריה, המדינה מרוסקת לגמרי. מיליונים ברחו מבתיהם ונותרו חסרי כל. ובכלל, מי יודע מי יעלה לשלטון אחרי בשאר אסד? ומי יבטיח לציבור שהוא יהיה טוב יותר? אנחנו, הירדנים, מפחדים מהלא נודע. לכן המחאה נפסקה".
כ-30% מאזרחי ירדן מתגוררים בעמאן. על אף כיעורה, מדובר בעיר תוססת וחיה, ובכל פינה ניתן לראות בתי משרדים, השקעות של מותגי ענק בינלאומיים, קניוני ענק, בנייה מאסיבית ופיתוח בלתי פוסק. העשור שבין שנת 2000 לשנת 2010 היה הטוב ביותר מאז ומעולם לכלכלה הירדנית. גורמים רבים מחו"ל השקיעו במשק וסקטורים חדשים פותחו. בשנת 2000 לדוגמה לא הייתה כלל תעשיית טקסטיל בממלכה, ואילו ב-2010 ייצאה ירדן טקסטיל בהיקף של כמיליארד דולרים. כיום ירדן גם מייצאת תרופות ומזון ומצליחה להתחרות בהצלחה ניכרת בשווקים רבים אחרים.
ההתפתחות הדרמטית הזו אמנם חיזקה את יכולותיה של ירדן להתמודד עם משברי האביב הערבי אך באופן פרדוקסלי היא גרמה להעמקת התסכול בציבור. מדוע? משום שהזינוק נרשם בעיקר במישור המאקרו-כלכלי, ואילו פערי ההכנסות התרחבו. על כן, אף שרמת החיים עלתה בצורה משמעותית והכלכלה השיגה הישגים אדירים, חלק ניכר מהציבור הפך ממורמר.
המשכורת הממוצעת בממלכה עומדת כיום על כ-600 דולר, והמחיר לליטר דלק הוא כ-5 שקלים. "נכון, המחיר של הדלק די זול ביחס לעולם, אבל צריך לזכור שבעולם המערבי המשכורות הרבה יותר גבוהות מאצלנו", מבהיר באסם. "לירדן אין מאגרי נפט כמו שיש בסעודיה או בלוב, והמחיר הוא די הגון". באסם לא אומר זאת, אך הסיבה המרכזית שבגללה המחיר הוא די נמוך היא שבשלוש השנים האחרונות מסבסדת הממלכה את הדלק. וכן, הסיבה לכך היא אירועי "האביב הערבי" והפחד מפני תגובת ההמון לאפשרות של העלאת מחירי הדלק. אלא שצעד זה הכניס את המשק הירדני לבור תקציבי. מי שנתנו כתף הם בעלי הברית הסעודים שהכניסו יד לכיס, הוציאו 2-3 מיליארד ובן רגע הושיעו את הממלכה ואת המלך.
חומוס, היטלר ודן בראון
אין הרבה ישראלים שבאים לבקר בעמאן. בין אם מתוך חשש ובין אם מסיבות נוספות, הם מעדיפים ערים אחרות. אולם התחושה של התייר המסתובב ברחובות הבירה אפילו זה הישראלי היא תחושה של ביטחון, ולא רק בגלל השוטרים הרבים המסתובבים ברחובות. אין הטרדות, אין הצקות ואין חשש ללכת בערב. הירדנים שמחים לארח תיירים ואנו כישראלים לא הרגשנו בלתי רצויים. בניגוד למסכת הייסורים שמעבירים השלטונות המצרים את התייר הישראלי שרוצה להוציא ויזה ולהגיע לבקר בקהיר, הוצאת ויזה לירדן אורכת חמש דקות במעבר הגבול בבית שאן. משם, שעה וחצי ברכב - ואתם בעמאן. ובהיעדר אפשרויות לישראלים לבקר בבירות ערביות אחרות, נסיעה של שעה וחצי עד ללב בירה ערבית במזרח התיכון היא חגיגה תיירותית. נקודה.
יש עוד סיבה טובה להגיע לעמאן: החומוס. לא שלתעשיית החומוס בישראל יש במה להתבייש, אבל החומוס בירדן הוא לא פחות ממטמטם. ביקרנו בלא מעט מסעדות חומוס בבירה, והמעולות שבהן היו ללא ספק מסעדת האשם בדאון טאון עמאן ומסעדת קלחה שסניפיה פרושים בכל העיר. לירדנים גם יש שיטה "להחליק" את החומוס למעמקי הבטן: תה חם ומתוק. מנת חומוס עולה בין חמישה לשמונה שקלים. החשבון שתקבלו בסיומה של ארוחה לשלושה שכוללת מנות חומוס, כדורי פלאפל, צ'יפס, סלטים ושתייה קלה יסתכם בלא יותר מ-35 שקלים. שמו של חומוס האשם יצא למרחוק, ותיירים רבים עולים אליו לרגל וגודשים אותו בהמוניהם.
מחוץ למסעדה פועל שוק תוסס, ובו דוכני ספרים רבים. לצד הספר "ההיסטוריה של העם היהודי" בהוצאה מקומית, אפשר להבחין גם בכמה גרסאות לספרו של אדולף היטלר "מיין קמפף". יש גם ביוגרפיות של סדאם חוסיין, כמאל אטאטורק וצ'ה גווארה, ומי שמעדיף ספרות פופולרית ימצא את להיטיו הגדולים של דן בראון. מחירו של כל ספר כמה דינרים, אך בניגוד לחוויה המוכרת משווקים אחרים באזורנו, סוחרי הספרים ויתר הרוכלים השוק לא טורחים לרדוף אחרי הקונים ולהציע את מרכולתם.
בכל העיתונים הירדנים שמציע למכירה דוכן סמוך מופיעה תמונה זהה של המלך עבדאללה באצטדיון, צופה בעיניים כלות בתבוסת נבחרתו לנבחרת אורוגוואי. מהכותרת הראשית נעדרו המילים "תבוסה" או "השפלה". "נבחרתנו ניהלה קרב איתנים מול נבחרת אורוגוואי", נכתב שם. לצד הכותרת הראשית הופיעה תמונתו של המלך המנוח חוסיין, אביו של המלך עבדאללה. "היום יום הולדתו", מסביר מוכר העיתונים ומוחה דמעה.
לקריאה נוספת:
שתי גדות לירדן: על המשחק בין נבחרות ירדן ואורוגוואי
19 שנות שלום עם ירדן: הפספוסים וההזדמנויות
הפיכה בירדן היא רק עניין של זמן?