מעטים זוכרים כי היום (26 באוקטובר) לפני 19 שנה נחתם בהתרגשות רבה בערבה הסכם שלום בין ישראל לירד, על-ידי ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל וראש ממשלת ירדן עבד א-סלאם אל-מג'אלי. האופטימיות שליוותה את חתימת החוזה התפוגגה לאחר שנים אחדות, ואת מקומה תפסו הפסימיות והקשיים המדיניים והביורוקרטיים הרבים. אין חולק על כך שפוטנציאל מימוש הסכם השלום בין שתי המדינות רחוק מניצול אופטימלי. היקף שיתופי פעולה בתחומי הסחר, התיירות, איכות הסביבה, התחבורה, האנרגיה ועוד יכול היה להיות לעין שיעור גדול מזה הקיים בפועל. קיימת, לפיכך, תחושה של החמצה.
הירדנים חוזרים ומדגישים שהעדר הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים היה ונותר אבן הנגף העיקרית המקשה על פיתוח יחסים בי-לטראליים בהיקף נרחב. במסגרת זו, מותחת ירדן ביקורת נוקבת על מדיניות ממשלת ישראל בסוגיית ירושלים ומזהירה בעיקר מפני ההשלכות של שינוי הסטאטוס קוו בהר הבית על העולם הערבי והאיסלאמי. גורם נוסף העומד לרועץ הוא הביורוקרטיה, הישראלית והירדנית כאחד, המערימה קשיים, מסבכת ולעיתים אף מטרפדת שיתופי פעולה שונים.
אחד הגורמים המרכזיים המהווה מכשול הוא בעיית הנראות הקיימת בצד הירדני - קרי, התהודה התקשורתית השלילית המתלווה לפיתוח יחסים במישורים אלה מצד מתנגדי הנורמליזציה לקשרים עם ישראל. גורמים אלה, פאן-ערביים ואסלאמיים כאחד, פועלים באופן אקטיבי במרחב הציבורי הירדני נגד כל גורם שמקיים קשרים כלכליים, חקלאיים ו/או אקדמיים עם ישראל, בטענה שקשרים אלה משרתים אך ורק אינטרס ישראלי. גורמים אלה זוכים לחשיפה רבה, ציבורית ותקשורתית, ומהווים אילוץ על המשטר והחברה כאחד.
ממים ועד גז
יש לראות את מערכת היחסים של ישראל עם ירדן כחלק ממערכת יחסים אסטרטגית, כאשר הנדבך הביטחוני מהווה רק חלק אחד ממנה. רבים מהישראלים אינם מודעים לנכסיותו של ההסכם בכל הקשור לשמירה על הגבול עם ירדן, המהווה את הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל. כידוע, הגבול שקט ויציב בעשרות השנים האחרונות, חרף איומי הטרור והטילים שבפניהם ניצבת ישראל במרחב האזורי. מלחמת האזרחים הנמשכת בסוריה מדגישה גם היא את חשיבותו של הנדבך הביטחוני.
יחד עם זאת, זהו איננו הנדבך היחידי. שיתוף הפעולה המוצלח בתחום המים, שהיה ונשאר יוצא דופן בשל השלכותיו הקיומיות על הממלכה, ממשיך להוכיח את חיוניותו. שיתופי פעולה בתחומים אזרחיים יכולים לבסס ולהעמיק את מערכת היחסים האסטרטגית. כך למשל, מכירה עתידית של גז ישראלי למפעלים הירדנים שבצדו המזרחי של ים המלח תשרת מטרה זו. בצד זאת, שימוש ישראלי בנמל הימי הקיים של העיר עקבה יכול להוזיל במידה ניכרת עלויות ליצואנים ישראלים ולחסוך השקעה בתכניות להרחבת נמל אילת ולמנוע נזקים אקולוגיים. כמו כן, תכניות להקמת מתקן התפלה בדרומה של ירדן, בסיוע הבנק העולמי, עשויות לשמש בעתיד לא רק את ירדן אלא גם את יישובי הערבה. זה יאפשר קניית מים מותפלים על ידי ישראל בדרום ומכירת מים מישראל לירדן בצפון, ובכך לחסוך הוצאות מיותרות של הובלת מים לשתי המדינות. זהו מה שנקרא win-win situation.
"האביב הערבי" ששטף את המזרח התיכון מאז שלהי 2010 חידד סיכונים ואילוצים הקיימים באזור, אולם בד בבד הוא גם פתח אפשרויות והזדמנויות חדשות. העברת סחורה חקלאית ירדנית המיועדת לאירופה דרך נמל חיפה בשנה שעברה, על רקע קושי ירדני לייצא את הסחורה דרך סוריה כפי שנהגה לעשות בעבר, מוכיחה עד כמה ניתן להפוך סיכון להזדמנות. יש לקוות שהיחסים הקיימים בין ההנהגה הישראלית והירדנית יסייעו למימושם של פרויקטים ארוכי טווח שלא רק יעמיקו את שיתופי הפעולה בין שתי המדינות לאורך זמן - אלא גם יתרמו ליציבות באזור.
ד''ר דוד גוברין הוא מנהל מחלקת ירדן ומגרב במשרד החוץ
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il