כל כך הרבה פעמים השבוע נעשה השבוע שימוש בתקשורת הישראלית והפלסטינית במלים "פיצוץ" ו-"משבר" כדי לתאר את התנהלות המשא ומתן בין ישראל ואש"ף, כאילו מדובר היה בתיאור מלחמת הכנופיות דומרני ואברג'יל. כל כך הרבה ספינים הופרחו לאוויר המזרח התיכון בנוגע למו"מ המדיני בין ישראל והרשות, באופן שלא היה מבייש את מעורבי פרשת מסמך הרפז. דיווחים על דיווחים, הצהרות וראיונות של בכירים ישראלים (כמו יו"ר מרצ זהבה גלאון, שלא ברור מדוע דווקא היא, מעמודי התווך של מחנה השלום, בחרה לרוץ לספר לתקשורת על מהלכים אמריקניים חשאיים שנרקמים בחדרי חדרים), לצד הודעות סרק של בכירים פלסטינים על התפטרות.
בשורה התחתונה, השבוע נערכה עוד פגישת מו"מ בין הצוותים. יתרה מכך, בניגוד לגישת "המו"מ קרוב לפיצוץ", בה נוקט יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, כבר נקבעו עוד כמה פגישות המשך. צריך להודות, בשלב זה רב הנסתר על הגלוי, וזה ייאמר לטובת הנושאים והנותנים. עם זאת, ריבוי הדיווחים בימים האחרונים יכול להעיד כמובן על שני כיוונים אפשריים: האחד - התקדמות שגורמת לשני הצדדים להזיע, וגורמת לשלל גורמים, פלסטינים וישראלים, לרצות לטרפד את השיחות. השני - שיחות תקועות ומשבר אמיתי.
הנטייה הטבעית היא לחשוד שהכיוון השני הוא הנכון. רק לפני כמה ימים הדליפו בכירים ישראלים כי הפלסטינים הקשיחו את עמדותיהם, וכי אבו מאזן הודיע שלשיחות אין תוצאות בפועל. הפלסטינים סיפרו כי בפגישה השבוע היו "חילופי צעקות" בחדר ושהשיחה הסתיימה ב"פיצוץ", ואפילו סאיב עריקאת, ראש צוות המו"מ הפלסטיני, הודיע על התפטרותו לפני שבוע. ייתכן שאלה אכן פני הדברים. אך באותה נשימה צריך להדגיש, לא מעט דברים טובים קורים בשיחות, דווקא הרחק מעיני התקשורת שיותר מרמזים על משהו חיובי שקורה במו"מ.
אני מאשים
תחושת המשבר אמיתית, בחלקה. לא בגלל פיצוץ שהיה בשיחות, אלא בגלל התחושה בצד הפלסטיני שממשלת ישראל עושה כל מה שרק ניתן כדי לגרום לרשות לפרוש מהן. ההחלטה של ממשלת ישראל לבנות בהתנחלויות בעקבות שחרור האסירים, מתפרשת אצל הפלסטינים כלא פחות מיריקה בפרצופו של אבו מאזן. נכון, שבסיכום בין שני הצדדים ב-19 ביולי לא נאמר דבר על עצירת הבנייה, אלא רק על שחרור 104 אסירים תמורת הקפאת הפנייה לאו"ם. אך הפלסטינים לא ציפו להכרזות פומביות של נתניהו על בנייה - כמעט התרברבות - באופן שיוביל להאשמות של חמאס נגד אבו מאזן, לפיהן הסכים לבנייה בהתנחלויות תמורת שחרור אסירים.
במידה מסוימת, נראה שהחשד שמקנן אצל הפלסטינים אינו פרי דמיון בלבד. מישהו, בצד הישראלי דווקא, מנסה להביך את אבו מאזן, ולפרסם (בכל הזדמנות מאז שחרור 26 האסירים) כי הוחלט על בניית עוד דירות בשטחים, באופן שיביא לטרפוד השיחות. ההנהגה הפלסטינית הואשמה בימים האחרונים שוב שפגעה באינטרסים של בני עמה, ומכאן בא הזעם הגדול של בכירי הרשות, וגם הספין של עריקאת.
ראש צוות המו"מ הפלסטיני נחשב לכתובת המרכזית של הביקורת עקב תפקידו, ולכן הוא, או אחד מאנשיו, טרחו להדליף את "התפטרותו", שנומקה ב"המשך הבנייה הישראלית בהתנחלויות". עריקאת ביקש לומר כך לציבור הפלסטיני, "לא אני אשם". כאן, צריך לומר מילה על כלי התקשורת. אינספור פעמים התפטר עריקאת מתפקידו בעבר, ותמיד "הנשיא עבאס לא קיבל את ההתפטרות". ועדיין, עבור כמה מכלי התקשורת בישראל ובצד הפלסטיני, זו הייתה סיבה למסיבה ליצירת "משבר מדומה", על אף שגם הם ידעו שאין כזו התפטרות. ואם מישהו עדיין תוהה, עריקאת השתתף גם בפגישה השבוע. בנוסף, יריביו של עריקאת ברשות הפלסטינית (שאינם חלק מצוות המו"מ) אינם מהססים מצדם למתוח עליו ביקורת ואף להדליף במכוון פרטים מהשיחות, כדי להביכו אל מול שר החוץ ג'ון קרי. לכך גם יש להוסיף את תחושת האי-אמון של אבו מאזן בנתניהו, ובהכנות שהוא עושה לקראת הכישלון בשיחות.
בשיחה עם צמרת פתח ביום ראשון, אמר אבו מאזן כי המו"מ לא השיג שום תוצאות בשטח, על אף שהדברים אינם מדויקים בלשון המעטה. ייתכן שביקש לצנן את הביקורת נגדו ולהכין את הקרקע לקראת כישלון. כך גם עושה נתניהו, שמפזר רמזים על כוונתו להציג "PLAN B", אם וכאשר ייכשלו השיחות. תכנית זו, על פי החשד של הרשות, תוצג לקראת סוף אפריל ותכלול הצעה למדינה פלסטינית בגבולות זמניים, בשטחי A+B ואפילו חלקים משטח C, וכן כמה כפרים הנחשבים "מזרח ירושלים" (ענתא וכפר עקב). זאת, אולי, בתקווה שבצד הפלסטיני יגידו "לא" להצעה, והרשות תואשם בטרפוד השיחות. אבל ספק אם אלה יהיו פני הדברים. הפלסטינים לא יהיו אלה שיואשמו בהכשלת המו"מ כאשר יופסקו השיחות בסביבות אפריל, וספק אם בכלל יוכל נתניהו בקואליציה הנוכחית - עם אביגדור ליברמן, להציג מתווה ל"מדינה פלסטינית" מכל סוג, גם אם בגבולות זמניים.
ושוב, כל העדויות מצביעות על כך שהשיחות לקראת כישלון או פיצוץ. אולם אם לרגע אחד ננקה את רעשי הרקע ואת ההאשמות ההדדיות, אנחנו עשויים לגלות דברים מפתיעים שהתרחשו במו"מ, אפילו מפתיעים מאוד. הצוות הפלסטיני, וזאת על פי עדות של בכירים ישראלים שמעורבים ברמה כזו או אחרת בשיחות, מפתיע ברצינותו ובגישה החיובית שהוא מפגין. האם זה מספיק להסכם? ייתכן שלא. כאן צריך גם שותף ישראלי וכלל לא בטוח עד כמה הוא רציני.
בכביש צר, לעיר הרווקות
העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה יוצאת לדרך. לא מעט דובר ונאמר באשר לרוואבי בשנים האחרונות, אולם הפעם זה באמת קורה. ברבע הראשון של 2014, יאוכלסו קרוב ל-650 דירות בשתי השכונות הראשונות של העיר. כמעט כל הדירות שהוצעו למכירה בשלב הזה כבר נמכרו, והבניינים מוכנים לאכלוס. סיור במרחבי העיר המוקמת "עשר דקות מרמאללה", מגלה מקום שבו כל משפחה פלסטינית (או ישראלית) הייתה רוצה לגור. איכות הבנייה גבוהה, ותכנית העיר נראית מוצלחת ושאפתנית בכל קנה מידה, עם דירות שעולות 180-65 אלף דולר (ושטחן בין 80 מ"ר ל-200 מ"ר). ובקיצור, עם נוף כמו שנשקף מכאן ועם מחירים כאלה, מי לא היה רוצה לגור ברוואבי?
החברה שיזמה את הפרויקט, "ביתי", שייכת לבשאר מצרי, איל נדל"ן פלסטיני ואיש עסקים מפורסם. היא ביססה את התכנית העסקית שלה על משפחות קטנות - זוג ושלושה ילדים - ממעמד הביניים צפונה. הכנסה ממוצעת של 2,000 דולרים בחודש. היזמים הופתעו לגלות שקרוב ל-13% מהקונים הם רווקים, וברובם רווקות (80% מבין 13% שיעור הרווקים הכללי. זאת אומרת, 9% מהקונים הראשונים הן נשים פלסטיניות משכילות ורווקות). רוכשי הדירות מגיעים בעיקר מערי הגדה השונות, ממזרח ירושלים וגם מקרב ערביי ישראל. זו אחת הערים היחידות בעולם, כנראה, שיש לה ראש עיר שמונה על ידי הרשות הפלסטינית עוד לפני שתושב אחד עבר לגור בה.
ההבנה של "ביתי" עם הרשות הפלסטינית היא שלאחר אכלוס של 500 משפחות, ייערכו בחירות לראשות העיר. בכל מקרה, בניין העירייה כבר נבנה כאן במרץ, לצדו של מרכז מסחרי ענק, שמזכיר, ולא במקרה, את מרכז הקניות ממילא בירושלים.
ויקטוריה סיקרט למשכילים
מלבד בתי קפה ומסעדות, יהיו כאן גם רשתות מסחריות מפורסמות, מנגו ו-H&M, אולי סניף של ויקטוריה סיקרט. גם חדרי כושר בונים כאן, בריכות, אמפיתיאטרון להופעות חיות ומגרש כדורגל. כיאה לעיר בעלת ניחוח בינלאומי, לצדו של המסגד שנבנה כאן, בשבוע שעבר הונחה אבן הפינה לכנסייה הראשונה.
בשאר מצרי, שנראה כאילו נשלף הרגע מצילומים למגזין אופנה, מסביר שאוכלוסיית היעד של העיר היא משפחות צעירות של משכילים בוגרי אוניברסיטאות. "קהל היעד הפוטנציאלי מבחינתנו בגדה, עומד כיום על 30 אלף משפחות, ואנחנו מתכננים 6,000 יחידות דיור", הוא מספר. בסך הכל אמורים להתגורר פה 25 אלף בני אדם.
בשיפולי ההר כבר מתבצעות עבודות סלילה של אזור תעשייה חדש, שאמור להיבנות על שטח B שנמצא בשליטה ביטחונית ישראלית. האחראית על הפרויקט הזה, ע'דיר ח'ורי, למדה תואר שני למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ואף התגוררה שם. מיותר לומר שגם היא נראית כאילו לקוחה מאותו מגזין אופנה של הבוס, בשאר מצרי. אבל באורח לא מפתיע, לפרויקט יוצא הדופן הזה, נלוות גם לא מעט בעיות שקשורות, איך לא, לצד הישראלי. או במילים פחות עדינות, לכיבוש.
העיר נבנית על שטחי הרשות (A) אולם כביש הגישה לרוואבי, עובר בשטח C. עד כה ישראל אישרה כביש ברוחב שישה מטרים בלבד. בקושי שתי מכוניות יכולות לעבור זו לצד זו בכניסה הראשית של העיר. אז מדוע שישראל לא תאשר הרחבה של כביש הגישה לפרויקט חיובי כל כך? לטענת משרד מתאם הפעולות בשטחים, "סוגיית הרחבת כביש הגישה מוכרת וידועה ונמצאת בשלבי בחינה, אולם לצורך קידום הנושא, (בשאר) מצרי נדרש לרכוש את החלקות הפרטיות הסמוכות לכביש או לקבל את הסכמת בעלי הקרקע", נאמר.
אלא שלדברי מצרי, העניין הזה כבר כמעט סודר לגמרי. "הבעיה היא אחרת, ואין לי תשובה מהי. אחד הבכירים הישראלים אמר לי לא מכבר, 'בשאר מה אתה רוצה, אנחנו פועלים לפתור את הבעיה של הדרך'. אמרתי לו, 'כבר חמש שנים אתם אומרים לי את זה ועדיין לא נמצא הפתרון'. תבין, זו דרך שכל שנה אני צריך לקבל לה אישור מחדש. במקום שיאשרו לי להרחיבה ודי. 75% מהאנשים שקונים כאן דירות, מביעים חשש אמיתי מבעיית הגישה לעיר ולא מוכנים לשלם מחיר מלא עד שהיא לא תיפתר".
אבל זה עוד כלום. למרות שהאכלוס מיועד לעוד כמה חודשים בלבד, העיר החדשה עדיין אינה מקבלת אספקת מים, מהרשות או מישראל. הפתרון הזמני של בשאר מצרי, היה הקמת מכלי מים ענקיים, זמניים. אך מדוע שהעיר לא תחובר לצינורות מים שישראל דואגת להעביר לערי הגדה? כאן אנחנו כבר נכנסים לעניינים פוליטיים ומדיניים. לפי משרד מתאם הפעולות בשטחים, "האחריות על הסטת המים וקביעת המכסה והכמות הינה באחריות הרשות הפלסטינית ושלה בלבד (וזאת בהתאם להסכם הביניים כמובן). לאחרונה אף הגדילה ישראל את מכסת המים המועברת לרשות הפלסטינית ובדגש על גזרת רמאללה אך ההחלטה על הסטת המים לרוואבי הינה, כאמור, של הרשות הפלסטינית. יחד עם זאת, אנו בוחנים דרכים נוספות להקצאת מים לרוואבי, וזאת על רקע אכלוסה הקרב".
גם כאן, סותר מצרי את הטענות הישראליות. "הם טועים בתיאוריה ובפועל. לפי הסכמי אוסלו, השליטה במים בגדה בידיהם. רוואבי אמנם בשטח A, אך כדי שתקבל צינור מרמאללה לדוגמה, עליו לעבור בשטח C ולכך נדרש אישור ישראלי. דרך אגב, הם לא אומרים שהם לא ייתנו. הם אומרים שכן. אבל כמה חודשים לפני האכלוס ושום דבר לא קרה. אנחנו כבר חשבנו על פתרון באמצעות התחברות לצינור באזור הקרוב אלינו וזה יכלול תשלום של הרשות הפלסטינית לישראל עבור המים , אבל עד עכשיו לא קיבלנו אישור להתחבר לצינור המים המדובר. ואני אומר לך, אם לא יתקבל אישור לחיבור למים תוך 45 ימים, אנחנו ניאלץ לעכב את הפרויקט ולדחות את האכלוס. אני לא ארמה אנשים ואביא אותם להתגורר בעיר ללא חיבור למים".
הליגה הערבית - טורים קודמים:
בדרך לפארק של פלסטין, הלוויה שקטה לשהיד המערות
חמאס בשפל היסטורי ויש לו תכנית שיקום: "גלעד שליט 2"
כך ריסקו המצרים את ממלכת המנהרות של חמאס