פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בדרך לפארק של פלסטין, הלוויה שקטה לשהיד המערות

      מוחמד ח'טיב עמד בראש המפגינים נגד גדר ההפרדה. כיום הוא בעיקר שותל פרחים, אך ישראל עדיין מתנכלת לו. מרחק נסיעה קצרה משם, קבורת מחבל הפכה לסצינה מהסרט "בית לחם"

      ביציאה מבלעין, הטרמפיאדה עמוסה למדיי. כולם ממהרים להגיע לכפר בית לקיה הסמוך, להלוויה של פעיל הג'יהאד האסלאמי שאמורה להתחיל עוד מעט. ארבעה פלסטינים עולים למכונית ומקשקשים על "השהיד" מוחמד עאצי. על המערה שבה הסתתר בשטח הפתוח ליד כפר נעמה, צמוד לבתי בלעין, ועל המצור של החיילים הישראלים. לרגע אחד, נדמה שזו הסעה, כמו כל אחת מההסעות שיצאו ללוויה, פרט אולי לעובדה שיושב בה גם ישראלי יהודי. כאשר הבינו הטרמפיסטים העליזים את זהות הנוסע, שתיקה מביכה השתררה במכונית. אך מהר מאוד היא התחלפה בדיון מעמיק על ההבדלים בין המבטא של תושבי בלעין לזה של תושבי בית לקיה. אחד מהם מסביר: "כך ידענו מי מסתערב בהפגנות בימי שישי. למסתערבים הייתה ערבית של הצפון, לא ערבית שלנו".

      בתום תפילת הצהרים, בשעה 12:30 לערך שעון פלסטין (הפלסטינים עברו לשעון חורף כבר לפני כמה שבועות), נשמע קולו של האימאם בוקע מהרמקולים של המסגד בבית לקיה. הוא ביקש בנימוס שהנשים יישארו בבתים, ולא ישתתפו בטקס ההלוויה של מוחמד עאצי, איש הג'יהאד האסלאמי. בבית הקברות היו באותה שעה כ-200 אנשים, רבים מהם ילדים, שהניפו דגלי חמאס וג'יהאד אסלאמי ושרו בקולי קולות: "בדם ואש נפדה אותך יא שהיד". הם חיכו לתהלוכה המרכזית שאמורה הייתה להגיע מהמסגד, יחד עם הגופה של עאצי.

      ההלוויה של מוחמד עאצי, איש הג'יהאד האסלאמי שחוסל על-ידי צה"ל. בית לקיה, אוקטובר 2013 (רויטרס)
      תמונתו של עאצי מונפת בבית לקיה, לפני הלווייתו ביום שלישי (צילום: רויטרס)

      עאצי נהרג יום לפני כן בהיתקלות עם כוח ימ"מ בכפר נעמה, כמה קילומטרים מבית לקיה (וממערב לרמאללה, לא הרחק ממודיעין). ואכן, בחלוף כעשר דקות, נשמע קול ההמון המתקרב, ובראש, איש הג'יהאד האסלאמי שביכה את המת. שוב ושוב הוא הבטיח נקמה בציונים. שוב ושוב סיפר על המחויבות של הארגון למאבק בכיבוש, ועל החוט המקשר בין עאצי ומייסד הג'יהאד האסלאמי, פתחי שקאקי (שחוסל על פי מקורות זרים בידי המוסד ב-1995 במלטה). "הג'יהאד האסלאמי הוכיח", צעק אל המגפון בקול ניחר, "שהפתרון היחיד אינו בידיהם של הנושאים והנותנים", אמר בביקורת מרומזת על הרשות הפלסטינית, "אלא בידי השהידים".

      ספק אם אפילו מוחמד עאצי היה מסכים בדיעבד לקביעה לפיה "הפתרון נמצא רק בידי השהידים", אך נראה שהוא בהחלט האמין כך לפני מותו. היו לו כמה הזדמנויות לצאת מהמערה שבה התחבא ולהסגיר את עצמו, אבל הוא בחר להילחם, ובסופו של דבר גם למות. האיש שהיה אחראי לשיגור מחבל עם מטען חבלה מאולתר לתל אביב במהלך מבצע "עמוד ענן", הפך מיד עם מותו ל"מנהיג", "מפקד", ממשיכם של שקאקי ושל אחרים. בחייו, יש לומר, הוא לא זכה ל"תהילה" שכזו. הפיגוע שהוציא בתל אביב, הסתיים בפציעתם של כמה עשרות, רובם מהלם, ולא נחשב ל"מוצלח" במיוחד במונחים של ארגוני הטרור. מאז אותו פיגוע הוא הצליח להימלט מכוחות הביטחון הישראלים והפלסטינים, והתחבא באזור הכפרי הסמוך לבית לקיה, שאותו הכיר מילדות. בחירתו, להסתתר במערה בשטח הפתוח ליד הלולים של כפר נעמה, מובנת. כנראה הוא האמין שלמקום כזה, הישראלים יתקשו להגיע מבלי שהדבר יתגלה.

      ההלוויה של מוחמד עאצי, איש הג'יהאד האסלאמי שחוסל על-ידי צה"ל. בית לקיה, אוקטובר 2013 (רויטרס)
      עאצי נטמן מבלי שנורתה ולו ירייה אחת. "היו עוצרים אותנו מיד אם היינו יורים" (צילום: רויטרס)

      מיד לאחר שנהרג פרסמו שני ארגונים, חמאס והג'יהאד האסלאמי, הודעה כי מדובר באחד מאנשיהם. ממש כמו באותה סצינה בלתי נשכת מהסרט "בית לחם", שבה מתקוטטים תומכי חמאס ופתח על גופתו של המבוקש, גם הפעם הקרב על הקרדיט נפתח עוד טרם הובא ההרוג לקבורה.

      בינתיים בהלוויה, הדובר מטעם הג'יהאד ממשיך. "הסראיה (הכינוי של הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי) ימשיכו להילחם נגד הכיבוש". אחר כך, הוא מוסיף גם את שמה של התנועה היריבה- האחות, חמאס, כמי שתילחם לצד הג'יהאד האסלאמי. הקולות והמראות הזכירו ימים נשכחים מהאינתיפאדה השנייה, כאשר בכל יום כמעט נערכו הלוויות המוניות ל"גיבור השהיד" התורן. הסיסמאות עדיין מאיימות, מעוררות טראומות ישנות של מלחמה, אך המציאות כבר שונה בתכלית.

      בית לחם (יח"צ)
      כמעט כמו בקולנוע. הדמות "בדאווי", איש הפתח מהסרט בית לחם (צילום: יח"צ)

      אלה ימים רגועים יותר בגדה המערבית, ואפילו הלוויה בעלת פוטנציאל נפיץ יחסית, שאליה מגיעים תומכי הארגונים האסלאמיים, מסתיימת עם הרבה איומים נגד ישראל, אך בשקט יחסי. קשה שלא להבחין בהיעדרם של חמושים; בהלוויות של אנשי פתח, לדוגמה, ניתן עדיין לראות קבוצת חמושים כזו או אחרת שיורה באוויר ומבטיחה לחזור ולהוציא לפועל פיגועים. דווקא כאן, בהלוויה של איש ג'יהאד אסלאמי, לא נורתה אפילו ירייה אחת באוויר. "השתגעת?", אמר לי אחד הנוכחים במקום, כששאלתי איך זה שאין ירי באוויר. "מי שיעז לירות כאן בגלוי, ייעצר". שאלתי מי יעצור אותו. "או שהרשות הפלסטינית או שהיהודים", השיב.

      לקראת סוף ההלוויה, חצר בית הקברות כבר מלאה מפה אל פה. יותר מאלף בני אדם היו שם, עם המוני דגלים שחורים (של הג'יהאד) וירוקים (של החמאס). ביציאה מהכפר, לכיוון כביש 443, התמקמו כוחות מג"ב וצה"ל למקרה שיפרצו התנגשויות. אך בחלוף זמן קצר התברר כי על אף הבטחותיו של הדובר הנמרץ בהלוויה, התושבים בכפר חזרו לשגרת יומם. עימותים כבר לא יהיו כאן היום.

      פארק הרימונים

      כביש אחד מפותל וצר חוצץ בין בית לקיה לבתיו של בלעין, הכפר שהפך לסמל המאבק נגד הכיבוש הישראלי. מדי יום שישי נהגו להתאסף כאן אלפי בני אדם, לעתים קצת פחות מזה, כדי למחות על תוואי גדר ההפרדה, שעבר באדמות התושבים. המאבק הלא-אלים (יחסית) שהובילו תושבי בלעין היה לדוגמה עבור כפרים אחרים בגדה המערבית, ואפילו הצליח להביא להשתתפות של עשרות ישראלים ומתנדבים בינלאומיים בהפגנות של ימי שישי.

      פעם אחר פעם, התעמתו המפגינים עם כוחות הביטחון, ניסו לפגוע בגדר ואף הצליחו להפיק גימיקים תקשורתיים שונים, שמשכו את תשומת הלב העולמית, החל מתחפושות נוסח "אוואטר" וכלה בתלבושות סנטה קלאוס בהפגנות סוף חודש דצמבר. אלא שלפני שנתיים לערך, למישהו בצד הישראלי ירד סוף סוף האסימון, והרשויות מימשו את החלטת בג"ץ והעבירו את הגדר קרוב יותר לבתי ההתנחלות מודיעין עלית. הסיבה המרכזית להפגנות נעלמה, ובהתאם צנח גם מספר המשתתפים, בהדרגה, אמנם, אך בעקביות. כיום עדיין נמשכות ההפגנות מדי יום שישי, אך רק כמה עשרות באים להפגנות, אולי מאה בני אדם לכל היותר.

      פעילי שמאל ופלסטינים הפגינו בבילעין (יותם רונן)
      צעירים בהפגנה בבילעין בחודש מרץ. העימותים הקשים הם נחלת העבר (צילום: יותם רונן)

      מוחמד ח'טיב הוא אחד מראשי "הוועדה העממית", שארגנה במשך שנים את המחאה נגד הגדר. בימים אלה הוא עסוק בפרויקט יוצא דופן, ראשון מסוגו בגדה. דווקא באזור ההפגנות הסוערות של פעם, על האדמות שעברו שוב לחזקת תושבי הכפר, מקימה הוועדה העממית של בלעין את "הפארק הלאומי של פלסטין", כפי שמגדיר אותו ח'טיב.

      לאחר לא מעט הכנות ובדיקות, דחפורים פלסטיניים כבר הצליחו להכשיר את הקרקע שגודלה נאמד ב-1500 דונמים. תושבי הכפר הסכימו למסור לוועדה את האדמות השייכות להם, בתמורה לרווחים עתידיים שיונפקו מהן. וכך, הוקמו בין היתר מגרש משחקים לילדים ומגרש כדורסל , וגם שלד למסעדה עתידית ("פנורמה"), והכל רק בשלבים הראשונים של הפרויקט. אל מול הנוף ההררי עוד אמורים להיבנות כאן צימרים למשפחות, חוות סוסים, פינת חי, שביל הליכה בטבע (שכבר נסלל), מגלשות, כבל אומגה, אזור לסנפלינג, דוכן להשכרת טרקטורונים ועוד.

      קשה שלא להישאר פעור פה לנוכח המיזם הענק הזה, במקום שהיה מוקד לעימותים בין צה"ל והפלסטינים. אך במערכת הישראלית, יש כנראה מי שלא מחבב יתר על המידה את הרעיון, שיכול וצפוי להביא לרגיעה של ממש באזור הזה. ח'טיב מספר כי המינהל האזרחי הוציא לאחרונה צווי הפסקת עבודה לפרויקט, שממומן בין היתר באמצעות גופים בינלאומיים הקשורים גם לאו"ם. זאת, על אף שממול, בצד הישראלי של הגדר בהתנחלות מודיעין עלית, מתנהלת לה במרץ עבודת דחפורים, שנראה כי נועדה להכשיר קרקע לבנייה.

      בילעין, שם חוסל במערה מוחמד עסאי (יח"צ , הייתם חטיב)
      רימוני גז שהושלכו לעבר מפגינים הפכו לעציצים מאולתרים (צילום: הייתם ח'טיב)

      לדברי ח'טיב, איש המינהל האזרחי שמסר את צווי ההריסה, הסביר לתושבים שאם ייפסקו ההפגנות, אפשר יהיה לנפק אישור עבור הפרויקט.

      ממשרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים נמסר כי לא הוצגה לתושבים שום התניה של מתן רישיון לבנייה בתמורה להפסקת ההפגנות, ומסרו כי צווי ההריסה הוצאו למבנים בגלל בנייה בלתי חוקית.

      הוא נמצא בשטח כל היום כמעט. "אני עובד על זה סביב השעון". מספר ח'טיב, כשהוא עובר בין הפועלים ונוזף באלה שמשליכים אשפה בטבע.

      אז למה אתם צריכים עדיין את ההפגנות?

      "היינו סמל ונותרנו סמל. בלעין לא יכולה להפסיק את המחאה נגד ההתנחלויות והכיבוש. אז אולי מגיעים פחות אנשים מפעם, אבל העיקר שהמחאה נמשכת".

      אבל איפה נעלמו האנשים? למה יש כל כך מעט כיסוי תקשורתי? יכול להיות שנכשלתם בהנחלת רעיון ההתנגדות העממית?

      "לא, ממש לא. רוב תושבי הכפר קיבלו את האדמות שלהם חזרה. נכון, לא הצטרפו להפגנות שלנו מקומות אחרים, אבל בלעין לא יכולה לבדה להוביל לסילוק הכיבוש. יש את כל הגדה המערבית. אתה צריך גם להבחין. יש כיום שתי צורות של 'התנגדות עממית'. אחת, נוסח בלעין, המאורגנת, בהשתתפות ישראלים ופעילים זרים. השנייה, לא מאורגנת, שאנחנו רואים ושומעים עליה כמעט כל יום. זריקות אבנים, בקבוקי תבערה. תראה מה קורה באבו דיס ועיזריה. זה אמנם מצטמצם לשם, אבל בכל יום יש שם עימותים והפגנות. זה כמו אינתיפאדה. ויש עוד הרבה אירועים שאינם מאורגנים, כמו הפעולה עם הדחפור בא-רם. אך אחד לא ארגן את זה. הדברים הללו יכולים בקלות להידרדר למשהו גדול יותר, חסר שליטה".

      אבל עדיין, אינתיפאדה שלישית לא נראית באופק. למה?

      "כי אנשים עייפים. הם יצאו לא מזמן מהאינתיפאדה השנייה, שלא הצליחה להשיג מטרות. והציבור הפלסטיני מיואש. אין הגדרת מטרות ברורה, כי אין הנהגה שתעשה זאת. יש פיצול גיאוגרפי ופוליטי בין הפתח וחמאס. גם במישור האזורי, בהתחלה חשבנו ש'האביב הערבי' ידרבן אנשים לצאת, אבל עכשיו זה הפוך. הפלסטינים ראו מה קרה בארצות שכנות וזה לא נראה טוב. ועם כל הגלובליזציה מסביב, אנשים פחות ממוקדים בסיפור הלאומי ויותר במישור האינדיבידואלי. כל אחד רוצה את המכונית, הבית, האייפון חמש - וחס וחלילה שזה יהיה ארבע. אתה כבר לא מוכן לשלם מחיר אישי בשביל הלאומיות שלך".

      גן רימונים, בילעין, אוקטובר 2013 (AP)
      "כשרוצים אייפון 5, אתה כבר לא מוכן לשלם מחיר אישי בשביל הלאומיות" (צילום: AP)

      "תראה, אפשר להמשיל היום את המצב לזה שהכיבוש הישראלי הצליח להשתלט על השריפה שהייתה כאן - האינתיפאדה השנייה. יחד עם הרשות הפלסטינית. זה כאילו מכבי אש הגיעו למקום השריפה ובודדו אותו. יצרו הרבה שבילי אש סביבו. אבל בשטח יש עדיין הרבה שריפות קטנות, הרבה גחלים, שבכל רגע נתון יכולים לייצר תבערה גדולה מחדש: מתנחלים, 'תג מחיר', ועוד. אז 'מכבי האש' שלכם ושל הרשות עסוקים בלכבות שריפות קטנות כל הזמן".

      ואיך אתה מסביר את גל הפיגועים שראינו לאחרונה?

      "הציבור ברובו אדיש. 90% ויותר לא מעורב בכלל. אבל תמיד יהיו אותם 10% שהכיבוש הצליח לפגוע בהם, שסובלים מהמצב ואותם אנחנו רואים עכשיו פועלים. רוב אלה שעשו את הפיגועים האחרונים, היה להם מניע אישי של נקמה. ועדיין בשלב הזה, מבחינה תיאורטית, אין גורמים המצביעים על התפתחות של אינתיפאדה שלישית. הבעיה שהגורמים הללו יכולים להשתנות ברגע".