לא הרחק ממחסום קלנדיה, באזור כפר עקב שנמצא בתחומה המוניציפלי של ירושלים, נתלו לאחרונה דגלי חמאס ותמונות ענק של כמה מאסירי התנועה. הדגלים והתמונות מספרים לא מעט על הסכסוך הישראלי-פלסטיני במצב הצבירה הנוכחי שלו. ראשית, הדגלים נתלו בשטח שבשליטה ישראלית ולא חלילה פלסטינית. המטרה לא נועדה להרגיז דווקא את הישראלים. לישראלים לא אכפת מהאזורים הללו והם אינם נמצאים בחלקים הפלסטיניים של "ירושלים המאוחדת לעולמי עד".
לא משטרת ישראל ובקושי צה"ל טורחים להגיע לשטח ההפקר שמדרום לרמאללה ומצפון לירושלים. הסיבה שפעילי תנועת חמאס בחרו לתלות את הדגלים והתמונות דווקא באזור הזה, היא שבשטחי הרשות הם צפויים לעונשים כבדים אם ינסו לעשות זאת. ואכן, לאחר סיור מקיף ברחבי רמאללה ניתן לומר בוודאות גבוהה למדי שחמאס נמנע מלהפגין כל נוכחות ברחובות העיר. וזה בעצם סיפורו של החמאס בגדה בחודשים האחרונים: מארגון שניצח בבחירות 2006 ברוב ערי הגדה המערבית, הפך החמאס לנרדף, שולי, נעדר תמיכה ציבורית נרחבת. זה אולי לא משרת את האג'נדה של הימין הישראלי ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו שמהלכים אימים על הציבור בישראל באיומים חסרי בסיס שלפיהם "אם צה"ל ייצא מהגדה, חמאס ואל קאעדה ישתלטו עליה". במציאות, כמו שאומרים פרשנים פלסטינים ואנשי מערכת הביטחון בישראל, חמאס נמצא באחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר שחווה אי פעם.
מצבו הפוליטי, הכלכלי והצבאי הירוד של חמאס אינו מקרי כמובן. זהו תוצר של פעילות ישראלית ופלסטינית שנמשכת שנים וכוללת גם סגירה של מוסדות צדקה, התחקות אחר ערוצי המימון של הארגון ומעצר פעילים מרכזיים. ושוב, למרות המידע המטעה שיוצא מלשכת ראש הממשלה, צריך להדגיש שלא רק ישראל רודפת את חמאס. גם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית יורדים לחייהם של פעילים בארגון, כמו גם לחייהם של אנשי הג'יהאד האיסלאמי. הפעולה של כוחות הביטחון הפלסטיניים במחנה הפליטים של ג'נין, שהחלה לפני כמעט שבועיים, ממחישה זאת. כמה ימים לפני המבצע פשטו כוחות הרשות על ביתו של בסאם א-סעדי, הנחשב לבכיר אנשי הג'יהאד בגדה כיום. בסוף השבוע שעבר פרצו השוטרים הפלסטיניים לביתו של בכיר חמאס ג'מאל אבו אל-היג'א, אסיר המוחזק בישראל.
רדיפה של מנהיגים פוליטיים מקרב הארגונים הללו, בוודאי של אסירים בישראל, אינה עניין של מה בכך. היא גררה בעבר ביקורת ציבורית נוקבת והרשות נמנעה מפעולות כאלה. אולם מבחינת מנגנוני הרשות, כללי המשחק השתנו. בכל יום כמעט מפרסמים אתרי האינטרנט המזוהים עם חמאס דיווחים על מעצרים שמבצעת הרשות בקרב פעילי הארגון. במהלך השנים האחרונות הצליחו ישראל והרשות לפרק את התשתית הצבאית והמוכרת של החמאס בגדה ולעצור כמעט כל מבוקש מוכר של חמאס - או לחסלו. אין משמעות הדבר שהארגון אינו מנסה להוציא פיגועים, להיפך. חמאס הגביר את ניסיונותיו להוציא לפועל פיגועי חטיפה או פיגועים אחרים כדי להפגין יכולת ונוכחות. עדות לכך היא ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של פעילי חמאס ששוחררו בעסקת גלעד שליט, וגורשו לעזה או לחו"ל, להקים תאים חשאיים וחוליות שיחטפו חיילים או אזרחים ישראלים או יפגעו בהם, או שישלבו בין השניים. עד כה, ללא הצלחה.
כשבת בריתך מכנה אותך "בוגד"
אלא שמעצר פעילי הזרוע הצבאית אינו הדבר העיקרי שמטריד את צמרת חמאס, לא כשקיימות בתנועה מצוקה כלכלית והיעדר מנהיגות פוליטית מוכרת. הכלכלה של החמאס בגדה מושפעת כמובן ממצבה של קופת ממשלת חמאס בעזה, ותלויה בסיוע מחו"ל. אולם התרומות ממדינות ערב פסקו ברובן וכך גם מאיראן וסוריה, לשעבר בנות הברית של החמאס. במישור ההנהגתי נרשמת המצוקה הקשה ביותר, כשלחמאס אין כיום מנהיגים מוכרים בקרב הציבור בגדה. הדמויות המרכזיות עצורות בישראל, כמו השייח' חסן יוסף ומחמוד א-רומאחי. אישים אחרים שנחשבים כמזוהים עם החמאס מעדיפים להוריד פרופיל ואפילו לנתק מגע. אחד האישים הללו הוא שר האוצר לשעבר, עומאר עבד א-ראזק, שלאחרונה הודיע לחבריו כי הוא עוזב את חמאס. עבד א-ראזק מאס, כך נראה, במעצרים האינסופיים של פעילי הארגון ומנהיגיו והחליט שלא להיות עוד חלק מהתנועה. גם סגן ראש ממשלת חמאס לשעבר, נאסר א-דין א-שאער, שנחשב לתומך הארגון אך לא חבר בו, נמנע אף הוא מהופעות פומביות.
המצוקה הנקודתית בגדה קשורה קשר הדוק למשבר המנהיגותי שעובר על חמאס. לתנועה אין כיום "בית" או בעל בית. אף מדינה עוד לא הסכימה לארח את הלשכה המדינית של הארגון, וראש הלשכה המדינית חאלד משעל ממשיך לחפש מעון חדש. גם הוויכוח בצמרת הארגון באשר לקשר עם סוריה ואיראן מטיל צל כבד. השבוע, באורח נדיר, יצא מוסא אבו מרזוק, סגנו של משעל, נגד מי שהיה בעבר המנהיג הבלתי מעורער. לדברי אבו מרזוק, משעל שגה כאשר הרים את דגל המהפכה בסוריה, או במילים אחרות - בחר להתנתק ממנה. גם משעל עצמו אמר בשבוע שעבר כי חמאס תומך ברצונם של העמים הערביים בחופש, כל עוד הדבר נעשה שלא באלימות. הקריצה לכיוון סוריה ברורה, לנוכח המלחמה המתנהלת שם בין תומכי אל-קאעדה ואנשי האופוזיציה המתונים יותר. אלא שהקריצות הללו אינן מספקות את נשיא סוריה בשאר אל-אסד, שכינה את ראשי חמאס בוגדים שנטשו את דרך "ההתנגדות".
אי אפשר להתעלם מההתפתחויות במזרח התיכון והשפעתם על מצבו של החמאס בגדה. מעמדה של תנועת האם - האחים המוסלמים, נפגע בכל רחבי האזור. מעזה, דרך סודאן, סוריה, ירדן, מצרים כמובן ועוד. מהמנצחים הגדולים של "האביב הערבי", הפכה התנועה לשק החבטות של "הציר השיעי" מצד אחד ושל הציר הסוני שבראשות סעודיה (יחד עם כווית, בחריין, איחוד האמירויות, מצרים, ירדן) מצד שני, שעושה רבות כדי לפגוע באחים המוסלמים. מכאן אפשר להבין את הגישושים שעושה צמרת חמאס בניסיון לחדש את התמיכה האיראנית בארגון. חמאס זקוק לכסף בדחיפות (בין היתר בשל סגירת המנהרות בגבול עזה-סיני) וגם לאמצעי לחימה. אם בעבר חשש החמאס מלהצטייר כבן ברית של איראן, הרי שלנוכח הרומן המתחדש בין טהראן למערב ואפילו לוושינגטון, הנהגת התנועה תשמח לקבל כסף, אפילו מ"השיעים".
ועדיין, אי אפשר שלא להוסיף כאן "אזהרת מסע" לקורא. חמאס מתמודד עם לא מעט קשיים ואתגרים פוליטיים וכלכליים, אך הוא ממשיך ליהנות מתמיכה בציבור. ייתכן שלא כמו בעבר, אולי אפילו הרבה פחות מבעבר - ועדיין, התמיכה הזו קיימת. כידוע, דעת הקהל היא עניין משתנה ומתעתע וגם באוקטובר 2011, ערב שחרורו של גלעד שליט, נדמה היה שמצבו הפוליטי של חמאס קשה, ואפילו קריטי. אלא שאז באה ממשלת ישראל והעניקה לו סולם הצלה בדמות שחרורם של 1,027 אסירים בתמורה לחייל ישראלי אחד. אלפים מתומכי התנועה יצאו להם לפתע לרחובות הגדה, על אף שנמנעו מלעשות זאת עד אז. המסקנה שגם בצמרת החמאס מבינים כיום היא שעוד "שליט" אחד או שניים, וגם הציבור יחזור להאמין בארגון.
לידיעת צוות המשא ומתן הישראלי
יום שלישי היה היום הראשון של עיד אל-אדחא, חג הקורבן. רחובותיה של רמאללה מעולם לא נראו ריקים כל כך בשעות הצהריים. מבט בכיכר השעון (שהפכה לכיכר ערפאת), כיכר מנארה, וביתר המקומות הסואנים ביותר בעיר ביום רגיל, ואין בהם נפש חיה כמעט. כולם חוגגים. עוברים מבית לבית, מבן משפחה אחד לאחר, נוסעים לבקר קרובים בערים ובכפרים אחרים. בשכונות המגורים כבר ניתן להבחין בחבורות רבות של גברים שמדלגות להן בין הבתים. "ככה זה אצלנו", סיפר לי ב', חבר מעיר פלסטינית אחרת. "מהבוקר כבר הספקתי לבקר ב-40 בתים". המסעדות סגורות מלבד כמה בודדות, שבהן יושבים תיירים או עיתונאים משועממים. העיר שוקעת לה לתרדמת חופשת חג הקורבן ונראית נינוחה ורגועה. בצדי הדרך הראשית, מדרום למחנה הפליטים אל-אמערי, הקצב שוחט כבש אחר כבש, מותיר בצד ערימות של איברים פנימיים ונחלים של דם. לא הרחק משם, בכניסה לאל-אמערי, תופס את העין שלט חוצות גדול שקורא לציבור לשמור על איכות הסביבה. בשלט נראה ציור של פלסטינים המנקים את רחובות פלסטין, בעוד ג'יפים עם סמל של מגן דוד עליהם מטנפים ומזהמים את האדמה.
לא מעט תלונות פלסטיניות באשר לבנייה הישראלית בהתנחלויות נשמעות מוצדקות. הרי כל בית שנבנה עבור יהודים מחוץ לגושי ההתנחלויות בגדה מקטין מעשית את האפשרות של פינוי שטחים ופוגע בפתרון שתי המדינות. אך גם התייחסות אוהדת ומעריצה של התקשורת הממלכתית הפלסטינית למחבלים שארגנו פיגועי התאבדות או רוצחי ילדים, כמו גם עמודי פייסבוק של ארגון פתח המשבחים רצח ישראלים, אינם מכשירים עתיד טוב יותר בין שני העמים. וגם שלט שתלה המשרד לאיכות הסביבה של הרשות, שמסביר לכל ילד שהיהודים מזהמים את אדמת פלסטין, לא תורם רבות לדו קיום. ואם לסכם זאת במילותיו של יורם ארבל, ככה לא בונים איכות סביבה. גם לא שלום.