פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אמא קוראז': האסירות שהפכו את הכאב להצגת תיאטרון

      לירות בבעל מכה, להזמין את רצח בתך, או לשכוח שיש לך בת: אסירות בנווה תרצה חושפות את סיפוריהן בהצגה בין כתלי הכלא. "בתיאטרון אני משחררת קצת מהכאב", מספרת אחת מהן

      "איזה תהליכים בכלא יכולים להעלים את מה שאני עשיתי? מה יכול למחוק רגשות אשם של אמא שזרקה את הבת שלה למוות? אני מתביישת, גם אחרי שנים, ואני אתבייש על זה כל החיים" (מתוך המחזה "חג שמח")

      ערב בכלא הנשים נווה תרצה. במתחם אפלולי בין שני אגפים נבנתה במה מאולתרת וכיסאות מתמלאים שורות-שורות בקהל. התפאורה שמעטרת את במת ההצגה "חג שמח" עשויה מסמרטוטי רצפה בלבד. תלויים בירכתי הבמה, מסודרים בערימות בצדיה או מוחזקים ברישול בידי האסירות-שחקניות. במבט ראשון נדמה כי הסחבות נמצאות שם במקרה, בד חיוור שמצוי בשפע בין כתלי הכלא ונועד לכסות על האפרוריות של המבנה. בהמשך יתברר כי כמו כל בחירה שעשו האסירות המשתתפות בקבוצת התיאטרון הזאת, גם הסמרטוטים טעונים משמעות וכאב.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      סמרטוטי הרצפה הם בחירה אמנותית. מתוך ההצגה "חג שמח" (צילום: דוברות שב"ס)

      אף שיש אתנחתות קומיות במהלך ההצגה, אין שום דבר משעשע בכנות הישירה שבה מוצגים סיפוריהן של המשתתפות על הבמה. בעלילה המספקת הצצה אל שגרת חייהן של הנשים הללו מאחורי סורג ובריח, שזורים מונולוגים חושפניים, לא מתייפייפים; וידויים על מעשים נוראיים שעשו הנשים. בד בבד נחשפים גם החיים הקשים שהיו מנת חלקן לפני שפשעו. כל הנשים על הבמה מגוללות סיפורי התעללות. דמעות הן חלק בלתי נפרד מהתפאורה. דווקא על הבמה, מול קהל, הן מישירות מבט אל המעשה שעשו, מספרות על נסיבותיו ועל ההיסטוריה שלו ומתחרטות.

      מודל התיאטרון הקהילתי נוסה בהצלחה בבתי סוהר בעולם, ולמעלה משלושה עשורים מתקיימים בשירות בתי הסוהר (שב"ס) פרויקטים השונים הקשורים לתיאטרון. ההפקות והחוגים מתוקצבים על ידי השירות. בנווה תרצה פועל חוג התיאטרון זו השנה השלישית. במהלך השנה האחרונה נפגשה הקבוצה פעם בשבוע, ובחודשים האחרונים החזרות היו אינטנסיביות.

      בערב הבכורה הופיעו האסירות בפני חברותיהן לכלא. בערב לאחר מכן – מול המשפחות. בהצגה השלישית ישבו בקהל גורמים מקצועיים. בהמשך יופיעו הנשים בפני פרקליטים וביום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים יופיעו בכנסת. כל ערב מעורר תגובות חזקות, הן בקהל והן על הבמה. המחזה הוא סיפורן של הנשים, סיפורו של כלא, ולא פחות, סיפור על דברים איומים שגברים עושים לנשים.

      "סליחה, אני מצטערת. לא רציתי להרוג אותו. רק רציתי להרוג את הכאב"

      הנושא במוקד ההצגה הוא משפחה. הזמן: ערב חג. בבית, נשות המשפחה מתכוננות לארוחה. השנה צריכה להגיע גם בת משפחה שהיא אסירה. זהו החג הראשון שבו היא יוצאת לחופשה, אחרי כמה שנים של מאסר. לקראת הביקור, העבר עולה ומציף את כל הכאבים מחדש. במקביל, בתוך הכלא, האסירות שאינן זכאיות לחופשה מתכוננות אף הן לחג. סנדרה (שם בדוי, כמו שאר שמותיהן של האסירות בכתבה) לא יוצאת לחופשה. במקום זאת, היא מציינת בערב החג את יום השנה לערב שבו הרגה את בעלה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      המשפחה במרכז. מתוך ההצגה (צילום: דוברות שב"ס)

      באוזני האסירות שנותרו בכלא ולא יצאו לחופשה, היא משחזרת את אירועי הלילה הגורלי. כיצד שבו בני הזוג עם ילדיהם הביתה מאירוע משפחתי כשהבעל שיכור כלוט. הבמה מוחשכת, רק פניה של סנדרה מוארות. היא פונה אל הקהל. "הוא המשיך ופתח עוד בקבוק ושתה, ואיים שירצח אותי לעיניי הילדים. באותו רגע הרגשתי שדי. אני לא יכולה יותר. לקחתי את האקדח ורציתי רק להפחיד אותו. אבל הוא התגרה בי ובא להתנפל עלי אז יריתי בו. רציתי רק לפצוע אותו שיירגע כבר".

      סנדרה ממשיכה במונולוג בדמעות: "כמה שזה נשמע מוזר, אני אוהבת אותו עד היום ומתגעגעת אליו. לא לאלימות, להשפלות, לפחד שהייתי מתעוררת אתו והולכת לישון אתו כל לילה. אבל מתגעגעת לימים טובים שפעם ידענו. היינו משפחה, אבא, אמא, שלושה ילדים. חבל שזה מה שעשיתי. אם יכולתי הייתי אומרת לו, 'סליחה, אני מצטערת, לא רציתי להרוג אותך. רק רציתי להרוג את הכאב'".

      "אחותי, זה לא רק סטיגמות, יש בזה גם אמת. אנחנו כולנו פה פושעות. חפות מפשע, אבל פושעות"

      את המחזה כתבה וביימה קרן כהן-ישראלי, במאית תיאטרון, על בסיס סיפורי חייהן של האסירות ובעקבות ראיונות שקיימה עמן. כבר 14 שנים היא עובדת בשירות בתי הסוהר, וזאת השנה השלישית שלה בנווה תרצה. את הקבוצה היא בנתה לפי המודל של תיאטרון קהילתי. "תיאטרון נווה תרצה הוא תיאטרון קהילתי, במובן שהוא נועד להשמיע את הקול של הקהילה שבקרבה הוא עובד", מסבירה כהן-ישראלי. "נעשה שימוש בבמה כדי להביא למודעות וליצור שינוי - גם בקבוצה עצמה וגם בקהל. נניח, מישהו מגיע לצפות בהצגה כשהוא מחזיק בסטריאוטיפ מסוים, ובמהלכה הוא חווה חוויה, שגורמת לו לשחרר את הסטריאוטיפ הזה".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      נשות המשפחה בבית - והאסירות שנשארו בכלא. מתוך ההצגה (צילום: דוברות שב"ס)

      "סטריאוטיפ" הוא מילה מצוחצחת למה שחש מי ששומע את המונולוג של פותנה. הסיפור נבנה לאט, עד הסוף הטרגי. קשה לתפוס שהאישה השברירית למראה עומדת מאחורי זוועה גדולה כל כך. "אבא שלי התעלל בי ובאחיות שלי עד שאחותי רצחה אותו. שבע יריות של זעם, של כעס והרבה כאב ותסכול", היא פונה אל הקהל.

      "הייתי רק בת 13. גדלתי עם סטיגמה של בנות פגומות. זה רדף אותי כל החיים. כשהתחתנתי הייתי אישה שנייה של בעלי וקיבלתי יחס מזלזל ומשפיל ממנו ומהמשפחה שלו. חטפתי מכות, התעללות ונפלתי לסמים בגללו. הוא היה נכנס ויוצא מבתי סוהר, אז התגרשתי ממנו.

      "הבת שלי רצתה להיות עם אבא שלה ולא בהוסטל, אבל האחים החורגים שלה עשו לה את כל מה שאני עברתי. הם אנסו אותה, השפילו, נתנו לה מכות, סמים, והיא רק בת 13. הילדה שלי עברה למוסדות, התחילה לברוח לסמים ולזנות. אני התנקיתי והתחלתי לעבוד בשלוש משמרות כדי להתקיים. השכרתי דירה והחזרתי את הבנים אליי, אבל את בתי לא הצלחתי להחזיר באמת.

      "התקשרתי לדוד שלי ואמרתי לו: 'תשמע, יש לך שלוש בנות, אולי תתנהג אליה כאילו זאת הבת הרביעית שלך. אני לא רוצה שהיא תהיה ברחוב'. הדוד אמר לי: 'הילדה הזאת היא כתם והיא צריכה למות. היא גודלת ומתחזקת בדאווינים ואין לה תקנה'.

      "כאב לי שהיא מידרדרת וחשבתי שאולי עדיף לה למות ושלא תישאר בסמים, תקבל מכות ותעבוד בזנות. הדוד הציע שהוא יקפיץ אותה חזרה לחיפה ובדרך הוא יעשה את זה. אם לא הייתי מסכימה, הוא לא היה מעז לרצוח אותה. המשפחה רצו לקבור אותה כדי שהיא לא תדבר על מה שעשו לה כל החיים.

      "כשהיא מתה אמרו 'כבוד המשפחה', אבל זה לא קשור. בשבילי זה היה כדי שיפסיקו לנצל אותה. אני פשוט התייאשתי וחשבתי שזאת הדרך להציל אותה מהסמים ומהסבל ושלא תמשיך לחיות חיים כל כך קשים. למחרת קמתי בבוקר והתחלתי לשחזר את מה שקרה. השתגעתי. איך עשיתי את זה? אחרי שנה הסגרתי את עצמי כי רציתי להיענש. היא הייתה קורבן הילדה, מסכנה".

      "לא הבנת עדיין שכל הסודות והשקרים הביאו לטרגדיות בחיים שלנו?"

      בקהל יושבת גם מפקדת הכלא, סגן-גונדר שרה פרידמן. נווה תרצה הוא כלא הנשים היחיד בארץ. 200 אסירות כלואות בו, לעומת כ-12,000 אסירים פליליים גברים הפזורים בין שאר בתי הכלא בארץ. "אני לא רואה את התיאטרון כפרס עבור הבנות", אומרת סגן-גונדר פרידמן. "גם הן לא. התהליך מוציא מהן הרבה כאב. התיאטרון הוא רק טריגר לתהליך הטיפולי. כל התהליך מלווה בעובדת סוציאלית ובקצינת חינוך, כי החומרים שעולים הם לא פשוטים. גם האסירות שצפו בהצגה הגיבו באופן חזק מאוד. זה עורר הזדהות מאוד גדולה, חלקן אף קינא. לא כולן מסוגלות עדיין לדבר על מה שקרה. הדבר המדהים הוא שבדך כלל לגרום להן לשבת ולהקשיב במשך 10 דקות זה בלתי אפשרי. כאן הן ישבו במשך 50 דקות וכשזה הסתיים, שאלו למה כל כך קצר.

      "יש מקרים שבהם אין מה לדבר, מגיע כל העונש שבעולם", אומרת פרידמן. אבל אנחנו אחראים גם לטיפול, כי בסופו של דבר הן חוזרות לקהילה, והשאלה היא אם יעשו זאת כשהן חלשות, או עם ארגז כלים. חלק גדול מהנשים האלה היו בעצמן קורבן. זה לא מצדיק את המעשה, אבל עוזר לדעת במה צריך לטפל. המסר בהצגה הוא שיש קורבן ויש מקרבן. עשינו מעשה נורא ואנחנו לוקחות אחריות. ברגע שאדם מודע למעשה - זה כבר 50% מהטיפול".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "המסר בהצגה הוא שיש קורבן ויש מקרבן" (צילום: דוברות שב"ס)

      קהל נוסף שנדרש להתמודד עם החומרים העולים בהצגה הוא בני משפחותיהן של האסירות. הם גם אלה שעומדים במרכזה. "התחלנו מבחוץ פנימה", מספרת הבמאית כהן-ישראלי על התהליך. "התגבש אצלי הרעיון לקחת את נושא המשפחה. לפני ששיתפתי אותן התחלתי בתרגילים כדי לשמוע ולחוש את השטח סביב הנושא. שאלתי מה זה משפחה בשבילך, מה הנקודה המשמעותית בתוך המשפחה, מה הקונפליקט. הטריגר הוא ערב חג. חגים יכולים להיות טעונים מאוד בכל משפחה, בלי קשר להיותן אסירות".

      "בחג הזה הבת שלי תהיה בת 18", מספרת בהצגה אנה, אסירה שנשארה בכלא ולא יצאה לחופשת החג. "בגיל 18 יצאתי עם מישהו שהתעלל בי ולא רציתי לשכב אתו ואז נפרדתי ממנו. יום אחד הוא בא כדי לדבר איתי, 'לסגור עניינים' הוא אמר, ולקח את מה שרצה בכוח. כך נכנסתי להריון. כשעלינו לארץ, הייתי צריכה לעבוד ולפרנס. היה טירוף, חיפשתי כל הזמן אקשן. התחלתי להשתמש בסמים ולעשות מלא קומבינות כדי להתארגן. התחלתי לעבוד במכון ברמת גן והילדה נשארה אצל אחותי, או אצל מטפלות, ובין לבין היא הייתה אתי. הייתה לי עוד אישיות שקראו לה מירי. היא הייתה לבד בחיים, לא חייבת כלום לאף אחד, עושה מה שבא לה. מירי שכחה שיש לה בת".

      אנה נכנסה לכלא ל-25 שנה והילדה נשלחה לאומנה. "המשפחה האומנת בכל זאת תמכו והביאו אותה לביקור כל הזמן עד שיום אחד, כשהיא הייתה בת שבע, ראיתי שהיא משתנה ושואלת: 'מי יושב בבית הסוהר, רק אנשים לא טובים?'. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי משהו אימהי. זה כאב לי. אני הרסתי לה את הילדות והחלטתי שאני הולכת לעשות משהו טוב למען החיים שלה - הסכמתי לשלוח אותה לאימוץ. בחג הזה היא תהיה בת 18 וזאת תהיה החלטה שלה אם לפתוח את תיק האימוץ. הבנתי שאני צריכה לחכות ולקוות שזה יבוא ממנה. עכשיו אני יותר אמא שלה משהייתי כשחיינו יחד".

      "אין כמו בית הסוהר בחגים. יש פה שקט"

      בתום ההצגה, מתיישבות הנשים בשורה על הבמה, לשיחה עם הקהל. חלקן מוכרות מעמודי החדשות, פניהן נשכחו לאחר שנשלחו לנווה תרצה. לאורך השיחה, כמו גם לאורך ההצגה, חלקן לא מפסיק לבכות. "אתמול הופענו בפני המשפחות", מספרת לאה. "המשפחה שלי הגיעה בהרכב מלא. בהצגה, אני משחקת את אמא שלי ולא סיפרתי לה. הם היו בהלם מהתהליך שעברתי פה. אמא שלי לא הפסיקה לבכות. בשיחה בינינו כמה ימים אחר כך היא סיפרה שלא ישנה כל הלילה. היא סיפרה שהופתעה מאומץ הלב וביקשה שאתנהג כך גם בבית, אחרי שאשתחרר".

      "הכי קשה לי לספר את הסיפור שלי", אומרת אנה. "הסמרטוטים שרואים כאן על הבמה מסמלים את הלכלוך והאבק שהצטבר בפנים כל השנים, עד שאין יותר מקום לכלום. הגעתי לכאן והתחלתי לנקות את עצמי. אבל תמיד יש בפנים כתם שלא נעלם". "זה משחרר אותי", אומרת סנדרה. "שתקתי כל כך הרבה שנים והייתי מנותקת. בתיאטרון מצאתי מקום לשחרר קצת מבפנים, מהכאב. במקום הזה, בכלא, התחלתי סוף סוף להרגיש חופשייה".

      לקריאה נוספת:
      דוח: שליש מנשות העולם נפלו קורבן לאלימות במשפחה
      לא היה מקום בפנימיות - ובן 16 נכה נשלח לכלא

      לפניות לכתבת מור שמעוני: mor.shimony@walla.com