הבטן המלאה שיש לישראלים רבים נגד טורקיה ממשיכה לקבל חיזוקים. רק הבוקר (ראשון) גילינו על שורת מקרי התגרות של צבא טורקיה כלפי כוחות ישראליים, וזאת בהמשך לסיפור שנחשף בשבוע שעבר בעיתון "וושינגטון פוסט" בעניין החלטת אנקרה להסגיר לאיראן מרגלים למען ישראל. הסיפור הזה, שקשה להכריע לגבי מידת נכונותו ופרטיו המדויקים לוטים בערפל (וספק אם יתגלו עוד זמן רב), מעורר הדים במדינות רבות, ובראשן טורקיה וישראל.
הגרסה לפיה טורקיה הסגירה ביודעין רשת ריגול ישראלית, ובכך אף חיבלה במאמצים לעצירת תוכנית הגרעין האיראנית, מעוררת כמובן תרעומת רבה בישראל - אך גם בקרב גורמים לא מעטים במערב. למרות זאת, חשוב להדגיש שלו הסיפור נכון, הרי שהוא התרחש ככל הנראה באביב 2012, כלומר כשנה לפני ההתנצלות הישראלית בפני טורקיה על אירועי המרמרה - ועל כן ניתן להניח שראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה מודע לו - ובכל זאת העריך שיש טעם בניסיון להגיע להפשרה עם טורקיה.
המניע הכורדי
מעבר לכך, הטענות שהועלו על-ידי פרשנים ישראלים, לפיהן מדובר באיראנים ממוצא כורדי, מפוגגים במעט את גודל ההאשמות הישראליות נגד טורקיה. אם אכן מדובר בסוכנים ממוצא כורדי, ושהסגרתם הייתה חלק מעסקה גדולה יותר בין טורקיה לאיראן, יש לקשור זאת לכך ש-2012 הייתה שנה שבה הטרור הכורדי הגיע לשיא של 13 שנים מבחינת האבדות שגרם בטורקיה.
באופן לא מפתיע, ובדומה למה שהתרחש בשנים קודמות, טורקיה משתמשת בקשריה עם איראן כדי להילחם בכוונות ההיפרדות של המיעוט הכורדי הקיים בשתי המדינות, ובפרט בטרור הכורדי. מכאן שגם אם מאחורי חשיפת רשת הריגול היה מניע של נקמה בישראל על אי ההתנצלות על פרשת המרמרה, במקביל היה לטורקיה גם מניע פנימי חזק של התמודדות עם המאבק הכורדי. בהקשר זה צריך גם לציין שלישראל, לאורך השנים, יש מדיניות דו-ערכית כלפי הכורדים. מצד אחד, כמיעוט לא-ערבי, ישראל רואה בכורדים פרטנר אפשרי ורצוי - ומצד שני, בשנות שיא שיתוף הפעולה בין טורקיה וישראל, לישראל היה תפקיד לא מבוטל במאבק של טורקיה נגד הכורדים (החל מתרומה להצלחה הטורקית בתפיסת מנהיג מפלגת הפועלים הכורדית פק"ק, עבדוללה אוצ'לאן, וכלה במכירת מטוסים ללא טייס שמשמשים את טורקיה במאבק שלה בכורדים). אין פלא, לפיכך, שיש גם סיכונים למדיניות עמומה מסוג זה.
זה כמה שנים, שישראל הרשמית ובפרט מערכת הביטחון נוקטת ביחס לטורקיה מדיניות של "כבדהו וחשדהו". זוהי בבסיסה מדיניות נכונה, לנוכח העובדה שכאשר ישראל מצליחה לשתף פעולה עם טורקיה, יש לכך תרומה משמעותית לביטחונה. בכל מקרה, אין לישראל אינטרס להישאב לעימות ישיר עם טורקיה, משום שכפי שגם עולה מסיפור הסגרת הסוכנים, לטורקיה יש יכולת לא מבוטלת לגרום נזק לישראל.
זו בהחלט אינה מדיניות שקל לנהל אותה, בייחוד בהתחשב בזהותו של ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, שמרבה להשתמש בקלף האנטי-ישראלי - אך מצד שני, המצב אינו לגמרי אבוד, בין היתר לנוכח העניין האמריקני בריסון טורקיה בהקשר זה. יתרה מכך, גם המציאות המורכבת של "האביב הערבי", שגרמה לנסיגה בהשפעתה של טורקיה באזור, הביאה לצורך שלה לשקול מחדש את מדיניותה.
בכל מקרה, חשוב להתייחס לרב-ממדיות של מדיניות החוץ הטורקית. מעבר לאיבה שללא ספק קיימת לישראל, המאבק המתמשך בטרור הכורדי שהתפתח בינתיים גם לתהליך שלום מקרטע, עם מתנגדים מבית ומחוץ, הוא צלע נוספת שחשוב כל העת להיות ערים אליה.
ד"ר גליה לינדנשטראוס היא חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il