נושאים חמים

על סף פשיטת רגל: מי אשם בחוב האמריקני?

משבר תקרת החוב מרחף מעל המעצמה החזקה בעולם, והממשל והרפובליקנים מאשימים זה את זה. אז מי אשם? כנראה שהתקרה פשוט עקומה: עומר גנדלר מסביר שהאשם הוא בשיטת חישוב החוב

בפעם השלישית בשנים האחרונות, וושינגטון סוערת בסיטואציה דומה: ארצות הברית עלולה להגיע למצב של חדלות פרעון, וכל זאת בגלל ויכוח בין הקונגרס לממשל הפדרלי על היקף ההלוואות שמותר לממשל הפדרלי לקחת. החוב האמריקני עומד כיום על 16.7 טריליון דולר. ממשל אובמה מעוניין להגדיל אותו במאות מיליארדים נוספים בשביל לממן התחייבות צפויות, כמו ביטוח לאומי ומשכורות לאנשי קבע.

ארה"ב על סף חדלות פרעון - עוד כותרות:
השבתת הממשל: דירוג האשראי של ארה"ב בסכנה
אובמה במגעים מתקדמים לסיום משבר החוב
נשיא הבנק העולמי מזהיר: ארה"ב בדרך לאסון כלכלי
בשל ההשבתה: אדם אחד מופקד על הגבול הארוך בעולם

כדי לאשר הלוואות נוספות צריך הממשל את אישורו של הקונגרס. בסנאט, הנשלט בידי הדמוקרטים, אין בעיה - אך בית הנבחרים נמצא השליטת המפלגה הרפובליקנית, שבשנים האחרונות חרתה על דגלה את המלחמה בחוב ההולך ותופח. כל זאת - בזמן שנציגיה קושרים לתקרת החוב נושאים נוספים שעל סדר היום, כדוגמת רפורמת הבריאות של הנשיא אובמה, הגדלת העצמאות האנרגטית של ארצות הברית, הרחבת האינטגרציה בתחום הנפט בצפון אמריקה (צינור קיסטון) ושלל תחומים נוספים.

בסוף יימצא פתרון

הפוליטיקאים בוושינגטון עסוקים בלהאשים זה את זה. הדמוקרטים מאשימים את הרפובליקנים בניצול ציני של המצב ובסיכון הכלכלה האמריקנית עד למצב של חדלות פרעון, וכל זאת רק בשביל להביך את הנשיא אובמה או כדי להרוויח הישגים פוליטיים בזירות שאינן קשורות כלל לנושא הפיסקלי. ביקורת חריפה יותר מוטחת באותם מחוקקים המשתייכים לתנועת "מסיבות התה", המואשמים כי הם רוצים בחדלות הפרעון, יחד עם ההשבתה של הממשל הפדרלי, במטרה להוכיח, או ללמד את הציבור האמריקאי כי הממשלה מיותרת, וכי ניתן ואף עדיף להסתדר בלעדיה.

הרפובליקנים, מצדם, טוענים שהנשיא אובמה הוא הבעיה. לטענתם, לעומת ממשלים ונשיאים קודמים, הוא מזלזל בהם ואינו מוכן כלל לדון עמם בהגדלת החוב ובמציאת פשרה. יתרה מכך, הם טוענים כי הוא משתמש בעמדתם האידאולוגית, בתחזיות אפוקליפטיות כמו פגיעה בדירוג האשראי או משבר כלכלי מחודש, ואף בסיפורים קורעי לב שהתרחשו עקב ההשבתה. כל זאת - בשביל להגדיל את הלחץ מצד הציבור על הקונגרס, במטרה להסיט את הדיון מהנושא המהותי האמיתי לדעתם - שהוא גודל החוב ונחיצותו.

אבל האמת היא, שהאשם העיקרי במשבר הוא לא הנשיא אובמה וגם לא המפלגה הרפובליקנית. האשם העיקרי הוא החוב עצמו, או יותר נכון השיטה שבה מחושבת תקרת החוב. באופן שונה משאר מדינות העולם, החוב האמריקני מחושב בצורה אבסולוטית, על פי גודלו, כאשר גודלו הפעם הוא 16.7 טריליון דולר. כל זה מנותק לחלוטין מגודלו של תקציב המדינה, מהתוצר הלאומי או מנתוני הצמיחה. בשיטה הזו, אפילו כשהכלכלה האמריקאית צומחת, ואפילו כאשר יחס החוב-תוצר של המדינה קטן. שיטת החישוב האמריקאית נשארת סטטית ובשביל ללוות כסף נוסף יש עדיין לקבל את אישור הקונגרס.

לכל הצדדים ברור כי בסוף יימצא פתרון, וכי בדיוק כמו לפני שלוש שנים, וכמו בפעמים רבות אחרות בהיסטוריה, ברגע האחרון תמצא הנוסחה והדמוקרטים והרפובליקאים ימצאו את הדרך לפשרה. זו גם הטרגדיה בסיפור האמריקאי, זה לא שתקרת החוב גדלה או קטנה והפוליטיקאים רבים האם היא בגודל הנכון לשעה זאת. תקרה החוב פשוט עקומה.

עומר גנדלר הוא תלמיד מחקר לכלכלה פוליטית בינלאומית באוניברסיטה העברית בירושלים