בימים האחרונים אני נהנה לקרוא את הגיגיהם של כותבי הטורים בעיתונות הכללית. אני מתמוגג לחלוטין, רק לראות אותם מזיעים, מתפתלים, מגלים טפח ומכסים טפחיים, נעים בין אהדה כפויה לשנאה כבושה; בין הרצון לתרץ את תופעת מאות האלפים הממררים בבכי, לבין התשוקה לייחס אותה למניעים זרים שלא מן העניין. הקונפליקט הפנימי, בין ההפתעה מול התופעה שבינתיים לא מצאו לה לה אח ורע בתולדות המדינה, לבין הנסיון הנואש לא ללכת שבי אחר הרוח המיסטית והדתית שנשבה בעקבות הלוויית המיליון - זועק מכל מילה, מכל פסיק ומכל ניואנס.
ולא שתגובות הפוליטיקאים השונים היו מגוחכות פחות. אף אחד מהם לא ממש ידע לשרטט את קווי המתאר של אותו "חלל ענק" שנוצר, אותו הם ביכו, שעה שמרביתם נלחמו כל ימי חייהם נגד אותה תרבות ואותה דרך חיים, שהפכו את הרב עובדיה למנהיג כה דגול - שאותו הם נאלצו להספיד, כמעט בעל כורחם.
בסופו של יום, האי-נוחות הזאת די מובנת. המחזה המבעית של כמעט מיליון חרדים בחוצות ירושלים, מסוגל להפר את שלוותו של כל חילוני מצוי. סביר להניח שבתשדירי הבחירות של מפלגת "יש עתיד" בבחירות הבאות, כשכל שאר ההבטחות של לפיד יתבררו כעורבא פרח, תככב התמונה הזאת, שבה רחובות ירושלים שחורים משחור, כשברקע יהדהד קולו של הקריין המכריז בטון אימתני: האם זו המדינה שאתם רוצים?
אל תשוו להלוויית רבין
הטעות הבסיסית של מרבית הכותבים שאינם מן המגזר, היא בקריאת נבכי לבו של החרדי המצוי. כל ניסיון להקיש מתוך אירועים דומים בציבור הכללי, הלוויית יצחק רבין למשל, נועד לכישלון. בניגוד לכל מה שראינו עד כה, וראינו לא מעט, הפעם זה היה עצב אמיתי, כן, ובלתי ניתן לערעור. מאות האלפים שליוו את הרב והזילו דמעות, ותחושת היתמות ניבטה מעיניהם, לא ממש הכירו את הרב, לא הצביעו ש"ס, ובהליכות חייהם הם גם לא תמיד יישמו את פסקיו. תחושת היגון גם לא נבעה ממנהיגותו הפוליטית שתחסר, מהמוח הגאוני הנדיר שנדם או מעתידה המעורפל של תנועת ש"ס. גם לא מהפסקים המקילים של הרב, שכל כך הרבה פוליטיקאים העדיפו להיאחז בהם, כטובע בקש.
בעיני הציבור החרדי כולו, הרב עובדיה היה דמות רוחנית עילאית. התמדת התורה הבלתי נתפסת שלו, אהבת ישראל העזה שלו והרצון הבלתי פוסק שלו להרבות תורה בישראל ולהפיץ יהדות בעם, הפכו אותו בעיניהם לאחד מגדולי מנהיגי ישראל בכל הדורות, שההערצה אליהם לא היתה תלוייה אף פעם בשום דבר אחר, ולא לובתה בידי מערכת תדמיתית חיצונית מלבד ההערכה הטבעית הקיימת בלבו של כל חרדי, נער כזקן, ילד כילדה, אל דמות רוחנית מהסוג הזה.
שום דבר אחר. רק המחשבה על כך שמעתה ניאלץ לחיות בלעדי האדם הגדול הזה, ורק האמונה בגודל המחיר הרוחני, לא החומרי, שאנו עתידים לשלם בגין היעדרו של האיש הדגול, הוציאו את מאות האלפים לרחובות, צבטו את לבם של מאות אלפים רבים אחרים ברחבי העולם הדתי כולו, וסחטו דמעות אבל רותחות מעיניהם של אנשים כה רבים.
דוד דמן הוא פובליציסט חרדי בכיר, בעל טור בעיתון החרדי "משפחה"
עוד טורים על הרב עובדיה:
צונאמי אנושי מתפורר לניצוצות של מרן / עקיבא לם
גם בלי הרב עובדיה, ש"ס תשמור על כוחה / פרופ' יואב פלד
מותו של הרב עובדיה - חגיגה של הדרת נשים / הילה קובו
מה היה הרב עובדיה יוסף עבור החילונים? / אמנון הררי ואמנון בורוכוב