בעשור האחרון הראה ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, את יכולתו לנווט כרצונו את האג'נדה הציבורית במדינתו - על מה ידברו, על מה יתווכחו ומה יעשו. בחודשים האחרונים משהו השתבש, והיוזמה החלה נשמטת מידיו. הוא מצא עצמו נגרר אחר אירועים - מבית ומבחוץ - עליהם השליטה שלו מוגבלת, ושאת תוצאותיהם קשה לו להכתיב: האופן בו התפתח המשבר בסוריה המחיש את חוסר היכולת של ארדואן להביא להפלת אסד, והמחאה החברתית בטורקיה חשפה את ההתנגדות במדינה לארדואן ולסגנון מנהיגותו.
לארדואן היה דרוש שינוי, בייחוד כשבטורקיה כבר אפשר לחוש במערכות הבחירות המתקרבות - לרשויות המקומיות, לנשיאות ולפרלמנט. ואכן, השבוע חזר ארדואן לקחת יוזמה ולנסות לעצב סדר יום לאומי לטורקיה. הוא הציג חבילת רפורמות רחבת היקף, שמטרתה המוצהרת היא חיזוק הדמוקרטיה הטורקית. המרכיבים העיקריים בחבילה הם אפשרות הורדת אחוז החסימה הגבוה העומד כיום על 10%; ביטול האיסור על חבישת כיסוי ראש במרבית מוסדות הציבור; והרחבה משמעותית בזכויות המיעוט הכורדי.
בחבילת הרפורמות יש קריצה לשלושה מגזרים שונים בטורקיה, שבתמיכתם מעונין ארדואן: ליברלים חילונים, המיעוט הכורדי, וחוגים שמרניים.
אירופה? זה לא העניין
נתחיל מהליברלים החילונים. המחאה החברתית התמקדה בהתרחקותו של ארדואן מדרך הדמוקרטיה ובנטייתו לאמץ דפוסי שלטון ריכוזיים. בשנותיו הראשונות בשלטון, דווקא הצטייר ארדואן כאביר הדמוקרטיזציה, עת פעל לשנות עוולות ודפוסי שלטון ארוכי-שנים שעיצבו ממשלות חילוניות קודמות בגיבוי הצבא. ככל שהתבסס בשלטון, נקט ארדואן יד קשה כנגד מתנגדיו הפוליטיים. השוואות בינו לבין נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הפכו דבר שבשגרה. חבילת הרפורמות הנוכחית אמורה לסמל פניית פרסה, ולהחזיר את נאמני הדמוקרטיה - או לפחות את חלקם - מהפגנות ברחוב אל חיקו החמים של השלטון. גם אם באיחור וגם אם לא יודה בכך, נראה שארדואן הפנים, ולו במקצת, את הביקורת שהוטחה בו הקיץ ברחובות איסטנבול.
אשר למיעוט הכורדי - בראשית דרכו של ארדואן, הוא זכה לאחוזי תמיכה בלתי-מבוטלים בקרב בני המיעוט הכורדי בטורקיה. ארדואן חולל שינוי במעמדם לאחר עשורים רבים שבהם דוכאו זכויותיהם בשיטתיות, ובשנותיו הראשונות בשלטון הוביל חקיקה ששיפרה מהותית את מעמדם. הוא היה המנהיג הטורקיה הראשון שהודה בקיומה של בעיה כורדית במדינה. בסוף 2012 פתח ארדואן במשא ומתן חסר תקדים עם מנהיג המחתרת הכורדית, שהוביל לחתימת הסכם בין הצדדים. כיום, חצי שנה לאחר מכן, התהליך אינו מתקדם, וחבילת הרפורמות נועדה לחלץ אותו מן הבוץ. למרות הכחשות הממשלה, החבילה הנוכחית היא ניסיון טורקי למלא אחר ההתחייבויות שלה בהסכם עם המחתרת הכורדית ולהראות את רצינות כוונותיה.
ומן העבר השני, החוגים השמרניים - בבסיס הפוליטי של ארדואן נשמעו טרוניות על כך שהוא אינו מיישם כיאות את האג'נדה של מפלגתו. ארדואן אמנם קידם לאורך השנים חקיקה ששינתה את מעמד הדת במדינה ושהסיטה את טורקיה לכיוון שמרני יותר מבחינה חברתית, אך בכך לא היה די לקהל תומכיו. אחת הסוגיות הסמליות והחשובות ביותר - חבישת כיסוי ראש במוסדות ציבור - נותרה בלתי פתורה. בביטול האיסור על חבישת כיסוי ראש מאותת ארדואן למחנה הפוליטי שלו שהוא נאמן לאידיאולוגיה של מפלגתו ושניתן לסמוך עליו שימשיך לפעול למען יישומה.
היכולת של ארדואן לזכות בתמיכה של שלושה מגזרים כה שונים זה מזה הייתה אחד מהישגיו הפוליטיים המרכזיים בשנות שלטונו הראשונות. זהו הישג שארדואן מנסה היום לשחזר. אך האמון הציבורי הנוכחי בו נמוך משהיה, וישנה סקפטיות רבה לגבי רצינות כוונותיו האומנם הוא נחוש לחזור לדרך הדמוקרטיזציה, או שמא זהו תעלול פוליטי ותו לא.
התגובות בטורקיה לחבילת הרפורמות הן מפוכחות, ורחוקות מלהיות נלהבות. השיח הציבורי עסוק בבחינת חצי הכוס המלאה אל מול זו הריקה. ניכר שהטורקים רואים ברפורמות צעד בכיוון הנכון, אך חוששים מפער בין הצהרות למעשים, ומצפים לצעדים נוספים שירחיבו ויעמיקו את המהלך.
מפלגות האופוזיציה, מטבע הדברים, החלטיות הרבה יותר ותוקפות את ארדואן בבוטות. המפלגה החילונית הגדולה טוענת שהרפורמה המוצעת היא בסך הכול חיקוי לא-רציני של עמדותיה היא; המפלגה הלאומנית, מצדה, מצהירה שהרפורמה היא כניעה לטרור הכורדי ושהיא מביישת את טורקיה; ואילו המפלגה הכורדית קובעת כי הרפורמה אינה מרחיקת לכת דיה כדי לחולל שינוי אמיתי.
ארדואן, מצדו, כבר למוד ניסיון ברפורמות ובסקפטיות הציבורית הנלווית אליהן. בשנה וחצי הראשונות לשלטון מפלגתו (2003-4) הועברו בפרלמנט שש חבילות של רפורמות בתחום הדמוקרטיזציה. באותה תקופה, המנוע העיקרי לרפורמות היה שאיפתה של טורקיה להתקבל לאיחוד האירופי. מאז, לאור הדשדוש בתהליך מול אירופה, נשכחה רוח הרפורמות אותה מנסה לשחזר כיום ארדואן. שלא כמו אז - הפעם חבילת הרפורמה לא נועדה לרצות את האיחוד האירופי, שההצטרפות הטורקית אליו רחוקה מתמיד. השאלה שעדיין פתוחה היא, האם היא נועדה להתוות חזון חדש לטורקיה - או שמא רק לרצות את מאווייו הפוליטיים של ראש ממשלתה.
ד"ר נמרוד גורן הוא יושב ראש מיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, ומרצה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il