בימים האחרונים, ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו חדל מחזרה על האזהרה לפיה האיראנים מנסים לרמות את העולם ולמשוך זמן, בעודם ממשיכים לפתח נשק גרעיני. ייתכן שהוא צודק וייתכן שלא. לח"מ, בניגוד לכל מיני מומחים אמיתיים או כאלו המוחזקים כמומחים בעיקר על ידי עצמם, אין לא את הכלים ולא את הידע להתחיל ולהעריך את המציאות כהוויתה בזירה זו.
על כל פנים, דבר אחד ניתן לומר במידה רבה של ביטחון: כאשר נתניהו מדבר על האיראנים, הוא בעצם משליך מעולמו-הוא, שכן ישנו דמיון רב בין האופן שבו פוליטיקאים איראנים ופוליטיקאים ישראלים מתמודדים עם הביקורת הבינלאומית על מדיניותם. בעוד שבמקרה של איראן הביקורת נסובה כידוע נגד תכנית הגרעין שלה, במקרה של ישראל הביקורת ממוקדת במדיניות ההתנחלויות והכיבוש המתמשך, שאין ולו גורם בינלאומי משמעותי אחד שמצליח למצוא בה בדל של לגיטימיות או קורט של פרודוקטיביות. הזיקה, לפיכך, בין שתי המדינות הללו, היא מוצקה ורחבה למרבה הצער - הרבה יותר מהזיקה שישנם הטוענים שבסוף תיווצר בין בושהר ויצהר. טהראן וירושלים, כך נראה, מוכנות שתיהן להגשים את חזונות העוועים שלהן, גם במחיר של הרס כל המערכות שקיימות סביבן, ושמהן הן יונקות את משאביהן.
כמו איראן, גם ישראל שבויה לחלוטין בסיפור שהיא התרגלה לספר לעצמה. אך בעוד שבמקרה של איראן מדובר לפחות בסיפור שיש לו אחיזה היסטורית בלתי מבוטלת, שכן היא תופסת את תוכנית הגרעין שלה בראש ובראשונה כאמצעי אסטרטגי שעשוי למנוע את הניצול, הנישול והקיפוח שהיא חוותה על ידי המערב האימפריאליסטי, הרי שהפוליטיקה הישראלית שבויה בסיפור מגוחך לחלוטין - ובעיקר מופרך היסטורית - של "בעלותו הבלעדית והנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל".
נהנים מהשיטה: המתנחלים ומשמרות המהפכה
מדובר, אפוא, בשתי מדינות המתעקשות להמשיך ולראות את עצמן כקורבנות של כל העולם וממשיכות להתחמק מחובתן לקבל עליהן את האחריות האלמנטרית והמתבקשת על החלטותיהן שלהן, המובילות אותן למבוי סתום; שתי מדינות אלימות ודכאניות שמוכנות להפר באופן סיטוני זכויות אדם על מנת להגן על שלמותם של אותם נראטיבים שהן התמכרו אליהם. נכון, אמנם, שבישראל אין רודפים ובודאי שלא מוציאים להורג הומואים ולסביות ומתנגדי משטר (בעיקר לא אם הם יהודים), אבל ישראל כן הושיבה מאז 1967 עשרות אם לא מאות אלפי פלסטינים בכלא לאחר שזכו ברוב רובם של המקרים להליכים שהם קריקטורה של משפט צדק, בעוד אלפי פלסטינים שישבו במעצרים מנהליים לא זכו אפילו לכך.
בשתי המדינות מרכיבים דתיים משמשים בערבוביה יחד עם מרכיבים לאומיים (חלקם היסטוריים וחלקם מיתולוגיים), לשם יצירת הדבק החברתי המלכד, שעה שזכות הפרשנות על אותם מרכיבים דתיים שמורה כמונופול לפרשנים הפונדמנטליסטים והאנטי-ליברליים ביותר; בשתי המדינות גם ישנם גורמים פנימיים רבי עוצמה פוליטית, שמרוויחים מהמשך העימות עם העולם החיצון, בעוד הרוב הדומם כורע תחת שגיונות הלאומניים של המיעוט - אם בשל הזדהות מסוימת עם הטירוף הכללי סביב, ואם משום שאינו מעז לצאת נגד השיטה מתוך חשש שיבולע לו.
אצלנו, אלו הם כמובן בראש ובראשונה המתנחלים עצמם הנהנים מהשיטה, אבל לצדם מתבלטים גם גם כל אלו שמקבלים את תלוש המשכורת שלהם באופן ישיר או עקיף ממערכת הביטחון, שאמונה על הנצחת העימות האלים עם העולם הערבי בכלל ועם הפלסטינים בפרט. מחרים מחזיקים אחריהם עשרות האלפים המתפרנסים כך או אחרת מהבנייה הבולמית של ישראל בגדה המערבית, החייבים גם כן את רווחתם היחסית למדיניות ההתנחלות והגזל. אין צורך בניחוש נועז כדי להניח שגם באיראן ישנם אי אלו מגזרים "מחוברים" החיים לא רע (משמרות המהפכה למשל), הודות לחיץ המלאכותי שהמדינה ברוב טובה מסבסדת עבורם, המפריד ביניהם ובין המציאות הכלכלית הקשה שרוב האוכלוסיה חווה על בשרה.
כמו איראן, גם ישראל מנסה לעשות שימוש בכל טריק אפשרי כדי לתמרן בין הכוחות הבינלאומיים המתנגדים למדיניותה: השהיה, התחמקות, חוסר שקיפות, רמייה, בכיינות, שיסוי מדינות ומעצמות זו בזו וכריתת בריתות אד-הוק עם המטונפים שבמשטרי תבל. הכל כשר כדי להגן על האתוס הלאומי הרקוב. נתניהו מסתכל צפון-מזרחה על משטר האייתוללות האיראני ובטוח שהם משקרים, כיון שהוא רואה בהם בעצם את בבואתו שלו. אז אם וכאשר האמריקאים, שאיתם כה אוהב נתניהו לפלרטט תוך שימוש וירטואוזי בשפתם, יחזרו יום אחד מבושהר כדי לטפל שוב ביצהר, כדאי שיזכרו במשפט הבא, השגור באנגלית אמריקאית: It takes one to know one.
דרור אטקס חוקר בעשור האחרון את מדיניות ההתנחלות של ישראל בגדה המערבית
לקריאה נוספת:
מהמרגל ועד רוחאני: "הימים הדרמטיים" של נתניהו
נתניהו יציג דוח: לאיראן יש מספיק אורניום לפצצה
על שיחת אובמה-רוחאני: פריצת דרך מדינית לא משיגים ב-15 דקות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il