היום הראשון של פרק הנאומים בעצרת האו"ם ה-68 לא חולל דרמות מיוחדות. עם זאת, דבר אחד הציק לעין כגרגר חול עקשן: הנאומים לא התקיימו בהיכל העצרת הכללית, אלא בתוך סוג של אודיטוריום חיוור. יותר מאשר איפיין המקום פורום בינלאומי מכובד דמה האולם המאולתר לחניון, שכמה מכוניות מאובקות נגררו ממנו כדי לארח את מנהיגי תבל.
לכמה רגעים, היה נדמה שזו טעות. הכל עוד יסתדר, אתם תראו, אלה רק הנאומים הראשונים, תכף כולם יקומו על הרגליים וילכו לתפוס את מקומם בהיכל המפורסם. הרי אף אחד לא רוצה שאדונים מכובדים כמו אובמה ורוחאני ובוודאי שלא ראש הממשלה נתניהו - ידברו על נושאים היסטוריים דווקא בטרקלין טחוב שכזה.
אך כרגיל, המציאות חזקה מהרצון. הנה, מדלגת נשיאת ברזיל לדוכן הנואמים, ואובמה אחריה וגם הנשיא הטורקי גול ומיסייה הולנד מטפסים כולם במדרגות העלק-היכל. האם גם מלך ירדן עבדאללה לא מבחין בתרמית?
מרחוק, בעזרת מצלמות משוכללות וזום רצחני, הכל נראה שגרתי: מאחורי הנואמים הוצב לוח בעל דמיון מרשים לאבני השיש הירוקות של היכל העצרת הכללית. המזכיר הכללי באן התנצל: תבינו, האולם הרגיל בשיפוצים, ניאלץ להסתפק בזה, אך כשנחזור לשם ב-2014 יהיו לנו תנאים מצוינים. בינתיים, סליחה על הצפיפות, תודה שבאתם, כיבוד קל בהמשך.
עוצמת הנאומים מודגשת מדי שנה דווקא כשהם מהדהדים מפי הדובר אל קצה ההיכל הענק ובחזרה; כאשר משלחות נוטשות את האולם במפגן של מחאה; כאשר גדודי עיתונאים מצטופפים קומות על-גבי קומות; כאשר קהל ממאות לאומים מגיב בקול תדהמה לאמירה חריפה או טיפשית של אחד הנואמים.
ב-2013, עצרת האו"ם מאפשרת, מבחינה פיזית, לפסוח על המאפיינים הללו או שלא להרגיש בקיומם. זה לא רע בהכרח, משום שהדבר מאפשר שמץ של אינטימיות: מעולם לא הרגשנו, כקהל, כל-כך קרובים לדוכן הנואמים, לזיעת מצחו של הנואם, להבל פיו.
אך בכל נאום, היסטורי ככל שיהיה, יהיו גם שמץ של הלם, של מבוכה ושל בדידות פתאומית למי שמקריא אותו, בין מחסומי הברזל המאולתרים ולצד הקורות של לוח השיש המזויף (אם לא די בקשר עין ישיר עם הקהל). גם זה לא רע, כי עם קצת תקווה, זו עשויה אפילו להתברר כחוויה מתקנת עבור כמה מנהיגים, שמעדיפים בדרך כלל לנאום ממרומים.
טורים קודמים בבלוג החוץ:
חייו ומותו של הפרקליט שראה גן עדן בכל שטן
אייקון האופנה המפתיע של המבצע הצבאי בסוריה
שקרים מנומסים: כך נגררה ארה"ב למלחמה מדממת