לפני עשר שנים ביים ארול מוריס את הסרט הדוקומנטרי "ערפל המלחמה", בו חקר את חייו של רוברט מקנמארה, שר ההגנה של ארה"ב בתקופת מלחמת ויאטנם. השבוע, בימי הדיונים על תקיפה אפשרית בסוריה, הוצג בפסטיבל ונציה סרטו החדש של הבמאי האמריקני: הפעם הושב על כסא הנחקרים דונלד רמספלד, אדריכל הפלישה לעיראק בממשלו של ג'ורג' בוש הבן.
שם הסרט The Unknown Known ("הידוע שאינו ידוע", בתרגום אפשרי) שאול מנאום בשנת 2002, בו הצדיק רמספלד את הפלישה לעיראק. התירוץ היה חיפוש אחר נשק להשמדה המונית, שכזכור מעולם לא אותר. רמספלד, כיום בן 81, מצטט בסרט חלק מאלפי המזכרים שכתב במשך חמישים השנים שהעביר בקונגרס, בבית הלבן ופעמיים כשר ההגנה. את המכתבים הללו הוא מכנה "פתיתי שלג": זעירים, מדויקים וקשים לפיענוח.
בשיחה עם הבמאי זוכה פרס האוסקר, רמספלד אינו מפרש את ההיסטוריה, אלא מעניק הצצה לדרך שבה רעיונותיו העקשניים והחרדתיים עיצבו אותה. הוא מסרב להתייחס לטענות על ניהול כושל של המלחמה ועל הטעייה מכוונת של הציבור, או על בניית מדיניות נרחבת של עינויי אסירים. כשנשאל אם טען בזמנו שלסדאם חוסיין היה קשר לפיגועי 11 בספטמבר, הוא מכחיש; כשהוא מעומת עם קלטת שבה הוא נשמע אומר זאת במפורש, הוא משיב בחידה: "חוסר ראיות איננו ראיה לחיסרון".
טכניקת הבימוי של מוריס איפשרה לרמספלד להסתכל ישירות אל המצלמה בזמן שדיבר עמו. הוא ראיין את רמספלד במשך 33 שעות, אך לא הצליח להפיק ממנו חרטה מינימלית, גם עבור טעויות שההיסטוריה כבר עמדה עליהן. כשנשאל מוריס במסיבת עיתונאים בוונציה מדוע לא לחץ יותר על רמספלד כדי לגרום לו להישבר, כפי שעשה בסרט על מקנאמרה, השיב: "מקנאמרה שבר את עצמו. ולגבי רמספלד - העדפתי שהוא יסתור את עצמו, כפי שהוא עושה ללא הרף".
מצפייה בקדימון הקצר, עולה בעיקר התחושה המטרידה שרמספלד מסוגל לעורר סימפתיה גם כשהוא משקר למצלמה. הוא מותיר רושם של אדם שניתן לסמוך עליו, משום שהוא חכם ומנומס, ובגלל שיש לו תשובה לכל השאלות, או שלכל הפחות הוא יודע לחמוק מהן באלגנטיות. לדברי מוריס, הוא דומה לחתול צ'שייר מ"אליס בארץ הפלאות": בסוף הוא נעלם ורק החיוך הממזרי נשאר. אולי החיוך הזה שיכנע אומה שלמה להיגרר למלחמה המיותרת ההיא.
לקריאה נוספת:
מדוע רמספלד הוסיף ציטוטים מהתנ"ך לדוחות המסווגים על עיראק?
דוח הסנאט: רמספלד תרם להתעללות בעצירים בעיראק ובאבו-גרייב