החלטתו של בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, להוציא בשבוע שעבר צו המעביר מתפקידם את ראש העיר נצרת עילית, שמעון גפסו, ואת ראש העיר רמת השרון, יצחק רוכברגר, המואשמים בפלילים, היא החלטה נכונה מבחינה מוסרית וערכית - ולא זו בלבד, אלא שהייתה צריכה להתקבל בשלב מוקדם הרבה יותר.
אין סיבה שאדם שתלוי נגדו כתב אישום ישרת את הציבור. קחו למשל את פסק דין בעתירה 4319/93 שהגישה התנועה למען איכות השלטון נגד מדינת ישראל: בג"ץ קבע שם כי הפגיעה באמינות השלטון עקב אי-העברה מהתפקיד של מי שמואשם בעבירות חמורות של שחיתות, הינה חמורה ובעלת השלכה מרחיקת לכת על דמות השלטון בישראל, על תום לבו ועל הגינותו. בפסק הדין קבע בית המשפט כי יש לחייב את ראש הממשלה להפעיל את סמכותו לפי סעיף 21(א) לחוק יסוד: הממשלה, ולהעביר את השר דאז, אריה דרעי, מכהונתו.
נשאלת השאלה, אם כך, מה הוא ההבדל בין שר במדינת ישראל ובין אדם שמכהן בתפקיד ראש עירייה? סעיף 20(ה) לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה-1975 קובע כי כהונתו של ראש הרשות "תפקע מיום שפסק הדין, הקובע כי יש בעבירה משום קלון, נהיה סופי". המשמעות היא, כי לעומת שר, כהונתו של ראש רשות מקומית תפקע רק אם ההליך הפלילי נגדו הסתיים בהרשעה, הכוללת את הקביעה כי בעבירה בה הורשע יש קלון.
הישרדות אישית - והזנחת התפקיד
אמנם ההחלטה המנהלית של בג"ץ בנוגע לראשי רשויות - ובניגוד לשרים - מתקבלת ללא בחינת מלוא הראיות ומבלי שהטענות שהועלו מצד עדי התביעה נבחנו בחקירה נגדית, אך בבואו להדיח את גפסו ורוכברגר, בג"ץ פעל לפי רוח החוק לבחירת ראש הרשות, סעיף 22, הקובע כי מועצת העיר יכולה להעביר מכהונתו את ראש העיר אילו נוכחה כי הוא מתנהג "באופן שאינו הולם את מעמדו", וסבורה שאין הוא ראוי לכהונתו.
קביעה זו של בג"ץ מתיישבת עם קביעות אחרות שלו בכל הנוגע לעובדי ציבור, ולא רק לנבחרי ציבור. כך למשל, בשנת 1959, אישר בית המשפט העליון את פיטוריו של עובד משרד החוץ שנחשד בהתנהגות לא ראויה כלפי נשים (פרשת אשד). זאת, בלי לקבוע כי העובד אשם בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט פסק כי עצם החשדות כלפי אדם המכהן בתפקיד ציבורי יכולים לפגוע בתפקודו ולהצדיק את פיטוריו, גם אם אינם מבוססים. מכאן ניתן להגיע לכלל מסקנה, כי עצם הפגיעה באמון הציבור יכולה להספיק לשם פיטוריו של ראש עיר מכהן, וזאת רק מעצם העובדה שהוגש נגדו כתב אישום, הרבה לפני שהוכחה אשמתו.
כל עוד קיים חשש - ועוד יותר מסביר, במקרה של השניים הספציפיים - כי נבחר הציבור יורשע, וכל עוד תלוי נגד נבחר הציבור כתב אישום, אזי שאין הוא ראוי לתפקידו. מבחינה מקצועית, אדם זה לא יוכל להקדיש את כל מעייניו לתפקידו, ותשומת לבו תהיה נתונה בראש ובראשונה להישרדותו האישית, תוך הזנחת תפקידו. מבחינה ערכית, אם שר מתפטר מתפקידו בעקבות כתב אישום - ובצדק - אין סיבה שראש עיר לא יעשה זאת. מה חבל שבג"ץ נדרש לסוגיה הזו מלכתחילה. במדינה מתוקנת, אותם אישי ציבור היו פורשים לטפל בעניינם וחוזרים רק לאחר שניקו את שמם וסיימו את המאבק המשפטי.
אך לצד פסיקת בג"ץ, ובצעד שנוי במחלוקת, התיר בית המשפט לרוכברגר וגפסו שהתפוטרו להתמודד בבחירות המקומיות שיתקיימו בחודש הבא. טוב היה עושה בג"ץ אם היה מחליט שלא לאפשר לראשי ערים שתלוי נגדם כתב אישום להתמודד בבחירות, עד שיתברר מעמדם המשפטי וייגזר דינם. אך בג"ץ מאפשר מצב של פארסה, בו אחד מראשי הערים יכול להיבחר בבחירות דמוקרטיות ויום לאחר מכן להיפסל על ידי חברי המועצה - בשל התקדים הנוכחי. מדובר במצב מביך לכל הדעות, שרק יגרום לבזבוז כספים מיותר וללעג למערכת הבחירות בפרט ולדמוקרטיה בכלל.
עם זאת, עדיין מדובר בתקדים חשוב, במיוחד לאחר שאותו בג"ץ נדרש להחלטה דומה בעניין ראש עיריית רמת-גן, צבי בר, ובחר בדין שונה - בנסיבות שונות שיכולות להיראות כלגיטימיות ומידתיות.
חזקת החפות עומדת לנאשם - אך רק כאדם פרטי, ולא כמנהיג נבחר ועובד ציבור. אם אותו אדם יצליח להסדיר את ענייניו המשפטיים וכתב האישום נגדו ייסגר ללא הרשעה, אין שום סיבה שלא יוכל להתמודד בעתיד. עד אז, על מערכת המשפט לשמור על מנהל ציבורי תקין, אם הרשות המבצעת והמחוקקת לא מצליחות לעשות זאת בהצלחה.
עומר דוסטרי הוא מפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו"
לכל הטורים של עומר דוסטרי בוואלה! דעות
דעה אחרת: פגיעה אנושה בחזקת החפות / עופר ברטל
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il