עשרים שנה להסכמי אוסלו

20 שנה לאוסלו: הכרעה היסטורית של מוסר ועוצמה

אורי סביר, מאדריכלי ההסכמים, דוחה את הביקורת עליהם וקובע כי הנחילו תבוסה אידאולוגית ללאומנות - ולראיה, גם נתניהו תומך ב-2 מדינות. בזכות אוסלו, חזרנו למשפחת העמים

  • הסכם אוסלו
אורי סביר

הסכמי אוסלו מושמצים על ידי הימין הישראלי כי הם היוו הכרעה היסטורית הנוגדת את האידיאולוגיה שלו, את ערכיו ואת תפיסתו המדינית. אוסלו היווה הכרעה, מכיוון שהיו לנו מנהיגים שידעו להכריע, יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס, שהיה האדריכל האמיתי של ההסכמים. אני זוכר שיחה בין שני האישים, ממייסדי המדינה, בה אמרו זה לזה כי הגיעה העת לקבל הכרעות קשות, גם אם לא פופולריות, למען דור העתיד.

אוסלו היווה הכרעה אידיאולוגית. השמאל והימין היו חלוקים עמוקות לגבי שלמות הארץ. תלמידיו של ז'בוטינסקי דגלו ב"שתי גדות לירדן" תוך התעלמות מקיומם של הערבים, ואילו תלמידי בן גוריון דגלו בחלוקת הארץ למען שימור זהותה היהודית והדמוקרטית. ההליכה לעבר הסכמי אוסלו הכריעה בסוגיה זו. חזון הבלהות של ארץ ישראל שלמה מהים לירדן נמוג עם הקמתה של הרשות הפלסטינית. מאז 1993 ברור לכל בר-דעת שהארץ תחולק לשתי מדינות לאום, ואפילו מנהיג הימין כיום, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מכיר בצורך בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית במרבית שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. הלאומנות המקסימליסטית הובסה אידיאולוגית, למרות הישגיה הפוליטיים.

מעל לכל אוסלו היווה החלטה ערכית. הימין חסיד ארץ ישראל השלמה ראה בשטחים "שטח משוחרר" ובפלסטינים עם נחות תחת שליטתנו. השמאל ראה בהם שטחים כבושים מכיוון שאנו שולטים בהם בשלושה מיליון פלסטינים נגד רצונם. בין שתי התפיסות הללו פעורה תהום ערכית. האחת מאמינה בעליונות האדם היהודי על האדם הערבי והשנייה מאמינה בשוויון בין בני אדם; האחת מוגבלת לגישה לאומנית ולעתים אף גזענית מבית היוצר של ליברמן, בנט ופייגלין, האחרת פונה לגישה של שותפות גורל בין שכנים כשכל אחד שומר על צביונו הלאומי והתרבותי. הביטוי המעשי של תפיסת הימין הן ההתנחלויות על אדמה זרה, בלב אוכלוסייה עוינת, תוך ניצול האוכלוסיה המקומית.

היו גם חולשות

באוסלו נפלה הכרעה נוספת, ערכית, לא להיות יותר עם כובש, לא לשלוט בגורלם של אחרים, אלא להתמקד בגורלנו אנו. ממשלת רבין-פרס שינתה את סדר העדיפויות הלאומי - פחות השקעה בהתנחלויות, ויותר בחינוך, ביזמות, במדע, בפריפריה ובערביי ישראל. ההכרעה השלישית שנפלה באוסלו הייתה מדינית, והיא קשורה לבטחון הלאומי של המדינה. התפיסה המובילה מגולדה ועד בגין הייתה כי "עם לבדד ישכון" וכי נצטרך לחיות על החרב לנצח. למרות העוצמה שרכשנו, המשכנו לראות עצמנו כמבודדים באזור ובעולם. יצאנו מהגטו, אך לא הוצאנו את הגטו מתוכנו.

תפיסת רבין-פרס הייתה כי ישראל חזקה דיה כדי לעשות שלום והפלסטינים חלשים מכדי להוות איום קיומי וכי הסכנה האמיתית מגיעה מן הפריפריה של אזורנו, בעיקר מאיראן. היה עלינו ליצור, למען ביטחוננו הלאומי, קואליציה אזורית פרגמטית יחד עם מצרים, ירדן, טורקיה והפלסטינים. ואכן תהליך אוסלו הוביל לכך - נחתם הסכם השלום עם ירדן, הסכם השלום עם מצרים ניצל והוחזרו השגרירים, ונוצרו שותפויות אזוריות בנושאי כלכלה ובטחון בוועידת קזבלנקה בשנת 1994 ובשארם א-שייח' בשנת 1996, בהתאמה.

עד אוסלו שלטה תפיסת "העולם כולו נגדנו". הסתגרנו בבדידות מזהרת. בעקבות אוסלו השתייכנו שוב למשפחת העמים. היחסים הביטחוניים עם ארצות הברית התחזקו, יחסינו הכלכליים עם האיחוד האירופי, סין, יפן והודו התחזקו. כתוצאה מכך גדלו ההשקעות והתיירות והצמיחה הגיעה ל-9%.

מעל לכל, נעשתה הבחנה בשיתוף עם מערכת הביטחון בין הביטחון השוטף של ישראל לביטחון הלאומי. עוצמתה של ישראל הינה פועל יוצא של מרכיבי הביטחון הלאומי, הכוללים, לצד הביטחון השוטף, את העוצמה הכלכלית, המדעית, הטכנולוגית, האקדמית והחברתית, ואת מעמדנו בעולם, בעיקר מול ארצות הברית ואירופה. תהליך זה, לו נמשך, היה מחזק אותנו לטווח הארוך כמדינה אזורית חזקה, שותפה מכובדת במשפחת העמים.

לתהליך אוסלו היו גם חולשות, לא בהסכם עצמו, שהיווה כאמור הכרעה היסטורית חשובה, אלא ביישומו. בישראל נבחר בשנת 1996 ראש ממשלה שהיה מתנגד נחרץ לאוסלו והיה עליו ליישם הסכם שלא רצה בו; אצל הפלסטינים, יאסר ערפאת היה הססן מדי מכדי להתמודד עם הטרור. מעבר לכך, האוכלוסיות גם לא שותפו דיין בתהליך, ולכן לא יכלו לצאת יחדיו למסע של פיוס ושיתוף פעולה.

להכרעות אלו, וגם לחולשות של אוסלו, ישנן השלכות חשובות לעתידנו: ראשית, ישראל תוכל לשמור על צביונה הדמוקרטי והיהודי רק על ידי יישום פתרון של שתי מדינות. שנית, ישראל תוכל לשמור על צביונה הערכי רק אם נחדול לשלוט בעם אחר. שלישית, ישראל תוכל לפתח את עוצמתה לטווח ארוך רק באמצעות מערכת של הסכמים אזוריים שיכללו הכרה כלל-ערבית בישראל כבית הלאומי של העם היהודי ועם שיתוף פעולה כלכלי אזורי. רביעית, שלום יחייב מאבק אזורי בטרור תוך שיתוף פעולה עם שכננו. חמישית, ישראל חזקה הינה ישראל עם יחסים בינלאומיים טובים, הלוקחת חלק חיובי בתהליכי הגלובליזציה - ולא ישראל מנודה השוכנת בדד. ולבסוף, שלום בר-קיימא מחייב את שיתופה של החברה הישראלית כולה, בעיקר הדור הצעיר שרק נולד בעת הסכמי אוסלו, בשיתוף עם שכנינו מעבר לגבול. זהו דור שמאס בפוליטיקאים המובילים אותו בדרך ללא מוצא; דור שכפי שאנו מוכנים לשלחו להקריב במלחמות, עלינו גם לאפשר לו להוביל לשלום.

אוסלו היה הכרעה היסטורית המשלבת מוסר ועוצמה.

אורי סביר שימש כמנכ"ל משרד החוץ בתחילת שנות ה-90, והיה מאדריכלי הסכמי אוסלו

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

עוד בנושא:
אחרי 20 שנה - מה הלקח מאוסלו? / דני אילון
20 שנה חלפו - נתניהו יממש את חזון רבין? / דניאל בן סימון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully