בליל ה-14 ביולי 1992, שנה וחודשיים לפני חתימת הצהרת העקרונות בין ישראל לאש"ף על מדשאת הבית הלבן - שיום השנה ה-20 שלה יחול השבוע - צעד ראש הממשלה הנבחר יצחק רבין לעבר דוכן הנואמים בכנסת, כשעתיים לפני שתפס את מקומו על כסאו של ראש הממשלה היוצא, יצחק שמיר. ישבתי ביציע העיתונאים, שלושה מטרים מרבין. זה היה הנאום המכונן ביותר מאז נאומו ההיסטורי על הר הצופים, מיד אחרי מלחמת ששת הימים.
האיש הזה, שהיה שותף לכל מלחמות ישראל מאז הקמתה ונאלץ לשלוח צעירים אל מותם בזירות הקרב, היה נחוש בדעתו לעלות על מסלול חדש. "חובתנו לעשות הכול כדי להשתלב בעולם שמשנה את פניו", הרעים בקולו. "אין אנו עוד עם לבדד ישכון, ואין זה נכון עוד שהעולם כולו נגדנו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד האוחזת בנו במעט יובל שנים. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבינלאומי (...), שאם לא כן - נישאר אחרונים ובודדים בתחנה".
כעבור שנה וקצת חתמו ישראל והפלסטינים על הסכם עקרונות לשלום ועל הכרה הדדית, לראשונה מאז החל הסכסוך היהודי-פלסטיני בארץ ישראל.
"בגידה" הפכה למטבע לשון לגיטימי
ההתנגדות להסכם אוסלו פשטה בתוך מחנה הימין כאש בשדה קוצים. כמו תמנון רב-זרועות, השתלטו אנשי הימין על זירות הפעולה המרכזיות: ברחוב, בכנסת ובתקשורת. כמעט כל מי שהחשיב עצמו ימני הצטרף לאחת הזרועות האלה. השואה, או יותר נכון, ההקשר שלה, שבה לחיים. כמעט שלא נשמעה התבטאות שלא השוותה בין מה שאוסלו יעשה לישראלים ומה שהשואה עשתה ליהודים. ב-4 בספטמבר, כמה ימים לפני טקס החתימה בוושינגטון, הכריז אריאל שרון ש"גם אלה שהלכו לתאי הגזים במחנות הריכוז, לא האמינו שהם הולכים אל מותם". חבר הכנסת עוזי לנדאו הצהיר ב-5 בספטמבר ש"גם ההנהגה היהודית בגטו סייעה להוציא אל הפועל את תכנית ההשמדה של היהודים". רפאל איתן (רפול) הגיב על בואו של יאסר ערפאת לעזה במילים: "הרוצח הנורא ביותר של העם היהודי מאז היטלר הגיע לישראל, וחבורה של יודנראט עומדת דום לכבודו".
הכנסת נקלעה לסערת רוחות שהזכירה את משבר השילומים מגרמניה בשנות ה-50. היא באה לקיצה רק כעבור שנתיים, למחרת רציחתו של ראש הממשלה רבין. לאורך שנתיים התנהל מסע דה-לגיטימציה פראי ואלים נגד הממשלה, שהמדינה לא ידעה כמותו. הביטוי "בגידה" נהפך למטבע לגיטימי של הימין. כבר לא קראו לראש הממשלה יותר בשמו או בתוארו. מעתה ייקרא "הבוגד רבין" או "רבין הבוגד". עוד כשרבין הזמין את חברי הכנסת הערבים לשמש גוש חוסם כדי להקים את ממשלתו, טענו מפלגות הימין, ורחבעם זאבי בראשן, שהממשלה אינה לגיטימית בהיותה נשענת על קולות של ערבים אויבי המדינה.
גם בנימין נתניהו לא טמן ידו בצלחת. מיד אחרי חתימת הסכם אוסלו, אישר את הקמתו של מטה מאוחד של מפלגות הימין שהמוטו שלו "העם מתקומם נגד הבגידה של ממשלת רבין". ביתו של ראש הממשלה רבין ברחוב בלפור בירושלים דמה למבצר צלבני. המתנחלים ופעילי הימין הקימו סביבו מאחז קבוע, יום ולילה, ולא חסכו מאמץ כדי לשבש את שגרת יומו. כיכר פריז הסמוכה דמתה לכיכר הבסטיליה כשאלפי מפגינים נסערים צרים עליה. מדי כמה ימים נשכבו מפגינים על האדמה והתעמתו עם השוטרים. סוסי המשטרה נהפכו לחזיון נפרץ במרכזה של עיר הבירה.
סיקרתי את האירועים עבור עיתון "דבר" והייתי קרוב להתרחשויות. אירוע השיא של הסכם אוסלו התרחש שנתיים וכמה שבועות אחרי החתימה. עמדתי מתחת למרפסת המפורסמת באותו לילה בלתי נשכח בכיכר ציון בירושלים. כל ראשי הימין הצטופפו זה לצד זה כשמתחתם מתרחשים מראות זוועה שבהם נמהלו זעם ואקסטזה למופע של שנאה לאיש שחתם על ההסכם. כעבור חודש וכמה ימים הגיע תהליך רציחתו של ראש הממשלה לקרשנדו שלו: בכיכר אחרת בלב תל אביב נורו שלוש יריות בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין.
עתה, מקץ שני עשורים, האירוניה של הגורל הציבה את אותו בנימין נתניהו בצומת ההיסטורית שמולה התייצב בזמנו יצחק רבין. משימתו של רבין, לכרות שלום עם האויב הפלסטיני, נגדעה באיבה. משימתו של נתניהו היא להמשיך את דרכו של רבין ולהצעיד את ישראל לחוף מבטחים.
דניאל בן-סימון הוא סופר, עיתונאי וח"כ לשעבר ממפלגת העבודה
לכל הטורים של דניאל בן סימון בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il