יפו, חצות הלילה. קול יריות נשמע. אנשים נוהרים החוצה לראות מה קרה. מישהו נפצע. מישהו בורח. חלק מהאנשים רצים לכיוון הפצוע, כולם צועקים "תתקשרו למד"א". אף אחד לא צועק "תתקשרו למשטרה". הסיפור הקטן הזה הוא נורת אזהרה למה שעתיד להיות כאן, אם משטרת ישראל לא תתפוס את עצמה בידיים ותיקח אחריות על ההתנהלות האגרסיבית והלא מבוקרת של חלק משוטריה, על השחיתות ועל אובדן השליטה בה. סיסמה שהפכה לשכיחה בהפגנות היא "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר?". הסיסמה הזו מספרת סיפור על משטרה שהפכה מתגוננת, שלא מסוגלת להכיל ולהפנים ביקורת בונה ומוצדקת על האלימות הממש לא סבירה שהיא מפעילה כלפי אזרחים.
בימים האחרונים התעוררה סערה ציבורית סביב השימוש של המשטרה בנשק הטייזר החשמלי כלפי אזרחים, למשל כלפי בועז אלברט ביצהר ובמקרים נוספים. אבל הטייזר הוא רק חלק קטן מסיפור רחב הרבה יותר של אלימות, לעתים על גבול הסאדיזם: כשמשמר הגבול מגיע ללב תל אביב לפרק מפגינים במכות; כשחונקים מפגינים ואז תובעים אותם על תקיפת שוטר; כשתשתמשים באלימות בלתי נתפסת כלפי אזרחים ישראלים שבסך הכול מממשים את חופש הביטוי - אפשר להגיד באופן נחרץ שמשטרת ישראל מאבדת כיוון ומצפן. הסכנה הגדולה ביותר עבור המשטרה היא שבדרך הזו, כתבה אחרי כתבה על אלימות משטרתית מופרזת ופושעת - היא תלך ותאבד לגיטימיות בעיני האנשים שגרים כאן.
הסכנה הזו אמיתית. התסריט הזה אפשרי, ולפעולות משטרת ישראל יש יד אחראית על האפשרות הממשית הזו. כשמאה שוטרים מגיעים לפרק הפגנה באלימות, אבל במקביל, כשיש תקיפה או גניבה או הטרדה, אף אחד לא מגיע באופן מיידי לעזור - אנחנו לומדים מה סדר העדיפויות של משטרת ישראל. אנחנו לומדים שהמשטרה פחות שומרת עלינו ויותר שומרת על מרכזי כוח פוליטיים וכלכליים. זו מסקנה מסוכנת שיכולה להוביל לכאוס - ומי שיכול לתקן את המצב הזה הוא רק המשטרה בעצמה.
זו לא טעות, זו מדיניות
לפני כשנה, כשעצרו אותי באלימות והתייחסו אליי כאל אחרונת הפושעים, הרגשתי על בשרי את אובדן הדרך של חלק השוטרים. כאשר יום אחרי המעצרים האלו, יצאו אלפים לרחובות בזעם והמשטרה חנקה אנשים נורמטיביים, פוצצה אותם במכות ועצרה 89 אנשים באופן אקראי לגמרי - הבנתי שמשטרת ישראל איבדה שליטה וכיוון. כשהמדינה תבעה אותי אחרי האלימות המשטרתית שעברתי, הבנתי שזו לא טעות אלא מדיניות. ושרק בגלל שאני חוויתי אותה לפני שנה לא אומר שהיא לא הייתה קיימת שנים רבות לפני כן.
באותה הפגנה, ב-23 ביוני בשנה שעברה, נופצו שמשות של בנקים בתל אביב. עד היום אין לי מושג מי ניפץ אותן. החומרים ממצלמות האבטחה לא נצפו ולא חשפו איזושהי אמת אוביקטיבית על העניין. בתקשורת האשימו אותנו, אמרו שהמחאה יצאה משליטה - אבל לא אנחנו יצאנו משליטה ראשונים. אלו היו השוטרים. עשרה שוטרי מג"ב שמרו על זכוכית משורינת של בנק בזמן שעשרה אחרים נתנו מכות רצח למפגינים, שרובם לא עשו שום דבר אלים - רק צעדו ברחוב. לאחר מכן, האשימה דוברות המשטרה את מפגינים בזריקת סלעים על שוטרים. אף אחד לא עצר לשאול, מאיפה בדיוק אנשים שיצאו להפגין באופן ספונטני במרחב עירוני הביאו סלעים?
אף אחד במשטרה לא לוקח אחריות על האלימות. את המעצר שלי, באופן נקודתי, הגדיר המפכ"ל יוחנן דנינו "טעות אסטרטגית". אף אחד לא הודח מתפקידו, אף אחד לא לקח אחריות והתפטר. הכלבים נבחו, והשיירה? אתם יודעים את ההמשך.
משטרת ישראל חייבת לשנות כיוון, ומהר. יש גניבות, יש אלימות ויש איומים על הביטחון האישי של התושבים בישראל. יש כאן עולם תחתון ויש כאן שחיתות ויש כאן אנשים שעוברים על החוק ודורסים אחרים. אבל נדמה שעם כל שימוש בטייזר חשמלי על מפגינים, ולא משנה אם משמאל או מימין - המשטרה הופכת להיות עוינת כלפי האזרחים ככלל. השאלה החשובה שכולנו צריכים לדרוש מצמרת המשטרה לתת עליה את הדעת ואת האחריות, היא פשוטה ומורכבת באותה נשימה: "שוטרים, שוטרים - על מי אתם שומרים?".
לכל הטורים של דפני ליף בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il