פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השבט אמר את דברו

      אין אפליה עדתית? ד"ר דן אלבו מציע לבדוק בבתי המשפט, בתקשורת ובתקציבי הפיתוח. כל זמן שגבולות הדיון הציבורי יסתמנו על פי נאמנות שבטית, הוא מבהיר - העסק יישאר תקוע

      סוגיית המובחנות האתנית בחברה הישראלית - מה שנקרא "השד העדתי" - ניכרת באופן זועק דווקא במאמר שפירסם בוואלה! ד"ר עמיר לוי, ובו ביטל את טענות הקיפוח המזרחיות, שעלו על סדר היום הציבורי בעקבות שידור סדרת הטלוויזיה בנושא. ד"ר לוי בוחר לסמן ולתייג ישראלים על פי מוצאם, ומונה רשימת שמות של אנשים ידועים שהצליחו להתערות היטב בחברה הישראלית. במאמרו, הוא בוחר לסמן קבוצות מוצא "מצליחות" באופן סובייקטיבי, בלא להסתמך על מדידה מדעית.

      אכן, שאלת הייצוג היא אחת הסוגיות הסימבוליות החשובות בהקשר הזה (אם כי לא החשובה שבהן). ואכן, בהתאם לטענות של ד"ר לוי, יהדות המזרח זכתה כבר בעשורים האחרונים לייצוג נאה בתפקידים בכירים - ודי אם נזכיר את השרים הבכירים דוד לוי, סילבן שלום, שלמה בן עמי, יצחק לוי, מאיר שטרית, נשיא המדינה יצחק נבון ועוד שורה ארוכה של ראשי ערים ושאר בכירים. אבל סוגיית הייצוג אינה מצטמצמת למגזר הפוליטי או הפיננסי. ישנם עוד ארבעה מגזרים המשפעים על חיינו לא פחות ואולי יותר, שבהם הייצוג מזערי. תחום המשפט למשל: תת-הייצוג של לא-אשכנזים בקרב שופטי ישראל זועק לשמיים; וכך גם גם בתחום האקדמיה, בתחום התקשורת ובתחום האמנות. ומנגד, כפי ששואל נער באחד מפרקי הסדרה של לוי: ראית פעם מוכר פלאפל אשכנזי?

      שוויון לצד חופש

      אולם מלבד הייצוג, ישנן כמה סוגיות נוספות, מרכזיות אף יותר, המשפיעות על המובחנות האתנית בחברה הישראלית: בתחום הפיתוח, ההשקעות, המשאבים, הפריסה הגיאוגרפית והנגישות לשירותים. שאלו את עצמכם את השאלה הבאה: פרישת האוכלוסיה הישראלית על פני המרחב הגיאוגרפי, למה היא כפי שהיא? למה מרחבים גיאוגרפיים מסוימים בארץ מיושבים כך ולא אחרת? ומה ההשפעות של נתון זה על מדדים בתחום תוחלת החיים, התחלואה, ההשכלה וההכנסה? מדוע רשויות ההתיישבות, הבינוי והשיכון פעלו מאז קום המדינה בכוונת מכוון כדי ליצור הפרדה אתנית?

      פרס נובל לפיזיקה מוענק לחוקר היהודי-צרפתי סרז' הרוש, 10 דצמבר 2012 (AP , Matt Dunham)
      קראתם על זה בתקשורת הישראלית? פרס נובל לפיזיקה מוענק לחוקר הצרפתי-יהודי יליד מרוקו, סרז' הרוש, דצמבר 2012 (צילום: AP)

      נקודה משמעותית נוספת היא ההטיה הגסה של התקשורת בין העדות, המקבלת ביטוי בעובדות פשוטות, למשל: התעלמות בוטה ולא מובנת מהזכייה של יהדות מרוקו בשני פרסי נובל: זכייתו של ברוך בנאסרף (אזרח ונצואלה) בפרס נובל לרפואה ב-1980; וזכייתו של סרז' הרוש, צרפתי יליד מרוקו, בפרס נובל לפיזיקה ב-2012 (הרוש למד בקולג' היוקרתי Le lycée Lyautey בקזבלנקה, בקצה הרחוב שבו גרתי אני עד גיל תשע). ומנגד - תמצאו בתקשורת הישראלית ציון לא רלוונטי, חוזר ונשנה, של מוצא אזרחים שהסתבכו עם החוק, בפרט כאשר הם לא אשכנזים

      דוגמה הלקוחה מאפיזודה אחרת: רחוב מרכזי בירושלים נקרא על שם גרשון אגרון, מייסד ועורך ה"ג'רוזלם פוסט", ובמקביל נקרא רחוב משני וחבוי, לא הרחק משם, על שם ר' דוד בן שמעון, המייסד של השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה, שהניח את אבן הפינה לירושלים העברית החדשה. כל איש רוח הגון שהיה נדרש להחליט, שמו של מי מבין השניים יישא את הרחוב המרכזי יותר, בלא לציין את שמות האישים אלא רק את פועלם, אין לי ספק שהיה בוחר בבן שמעון.

      סוגיה משמעותית ומרכזית היא האי-שוויון הזועק בנגישות למשאבי כוח תרבותיים ושירותים רפואיים. סוגיה נוספת היא היקף ההשקעה התקציבית הבלתי-פרופורציונלית, מאז קום המדינה, בגוש דן ובמרכז, המפלה לרעה באופן זועק את אוכלוסיית הגליל והנגב - שם, כאמור, יושבו בכוונה קבוצות אתניות מסוימות. ההצדקה האומללה של הפקידות הממשלתית לכך היא "אבל במרכז גרים יותר תושבים מאשר בגליל ובנגב" - טיעון מעגלי הלוכד את האי-שוויון במעגל קסמים. כל סלילת כביש מהיר נוסף בגוש דן מזמינה השקעה בעוד מחלפים, בעוד מנהרות, בעוד גשרים ובעוד תשתיות יקרות בתחום החשמל המים והתקשורת. כל שקל בולע עוד שקל, ומצופף עוד ועוד את המרחב בעוד אוכלוסיה ובעוד בינוי.

      המוצא הוא פשוט לפרוץ בהדרגה את מעגל הקסמים, להפנות את עיקר תקציבי הפיתוח ב-50 השנים הבאות לגליל ולנגב כדי להשוות את רמת הפיתוח הסביבתי בין שלושת המרחבים הגיאוגרפיים; לבנות בתי חולים, אוניברסיטאות, מוזיאונים, איצטדיונים ושאר מתקנים, להשקיע ולפתח תזמורות, להקות מחול ושאר מוסדות תרבות. מדינת ישראל לא יכולה להתנער מערך השוויון לטובת ערך החופש. השילוב בין השניים הוא המפתח לטיפול הוגן בפערים בין המרחבים ובין האוכלוסיות השונות הפרוסות כפי שהן פרוסות, ואשר יושבו בהם לעתים אף בכוח.

      כל אלה דוגמאות הממחישות איך הסיפור שלנו כאן - ההיסטורי כמו גם האקטואלי - מסופר באופן מעוות על ידי ההיסטוריוסופיה הציונית והתקשורת הישראלית. אין צורך לומר שהסדרה של אמנון לוי סובלת מחולשות קשות - אני מסתייג ממנה ולו בגלל שמה המפלצתי, שאינו תורם דבר כדי למוסס נאמנויות ומחיצות שבטיות בין אשכנזים וספרדים. כפי שכתבתי במקומות אחרים, כל זמן שגבולות הדיון בציבור הישראלי יסתמנו על פי נאמנות שבטית - העסק יישאר תקוע.

      ד"ר דן אלבו הוא היסטוריון, משורר וחוקר תרבות

      עוד על השד העדתי:
      מרגישים קיפוח עדתי? חפשו את האשמים בבית / ד"ר עמיר לוי
      הערבי הזה הוא אנחנו / תומר שרון
      התכנית הטובה ביותר של אמנון לוי / לילך וולך

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il