כל שד היה פעם שדון. מזמן, עוד לפני שניפחו סביבו את הבקבוק. הנה הרגעים המובחרים של השדון העדתי הפרטי שלי, כי אני הרי, בשפתו של כל מי שנדרש לזה, "מעורב". אבא בא מעיראק, ואמא, אמנם צברית, אבל "באה" מרוסיה. זכותי לצחוק משני הצדדים, ובוודאי לבכות מהם.
1966. ארוחת הערב הראשונה של שחר שרון, אז שהרבני, בבית ספיבקובסקי, חותניו לעתיד. לשולחן מוגשת מנה שלעיניו הבגדדיות הקרועות נראית כחיה תת-מימית שהדייג שכח לבצע בה וידוא הריגה. הרגל הקרושה שולחת מבט רוטט אל בלוריתו הג'יימס-דינית של אבי, והשדון תוקף לראשונה. אפילו באבק המעברות לא ראה אבא דבר כזה. הוא נוגס. אמא מביטה בו באימה. הוא לועס. סבא ישה וסבתא בסיה שותקים. מחכים לביקורת הטובה של הפרענק על המטבח המעודן שלהם. אבי משתנק, ודומע, ומנסה בכל זאת להחזיק... ונכשל. הוא מקיא על שולחן הסעודה ומכתים את הסרוויס הכסוף ברוטב מזרחי רותח.
1975. אני בן חמש, עומד במטבח המיוזע של סבתא סביחה בפתח תקווה. על האש מתבשל מעדן המלכים, האורז האדום עם הצימוקים. סבתא צוחקת ומדברת ובוחשת ומספרת סיפורים, רוב מילותיה ערבית גרונית ומיעוטן עברית רצוצה, ובכל זאת אני מבין הכול. אני עוזר לה לערבב בכף העץ. והשדון ישן, אך תנומתו מתחילה להתערער, כי אמא מגיעה לקחת אותי, והבהלה הנסתרת והבידוד התמידי שלה, האשכנזייה היחידה בין נשים ובעלים של 12 אחים ואחיות, מציפים את המטבח. מהר, תומריקו, תגיד שלום לסבתא כי האוטובוס יוצא.
1980. בורקס "סמי" במרכז המסחרי. ויכוח עז ניטש בין בני הדודים שלי לביני. הם טוענים שערבים הם מניאקים וערביות הן מכוערות. ואני אומר שאצלנו מצביעים למערך וזה לא יפה להגיד, כי כולם בני אדם. והנה דוד שלי, מגיע עם האוטו המרופט, ומגבה את יוצאי חלציו. הערבושים, תומריקו, אני מכיר אותם. אתה לא יודע... ואני דווקא זוכר את הסיפורים של אבא שלי על שכנות טובה וחברות מופלאה... זה היה שם. פה זה אחרת, אומר הדוד, ומוסיף בקריצה לבנים, וכן, מכוערות הערבושיות, והם צוחקים. למה, אני מתפלפל, הנה, דודה ברטין ערבייה יפה. מה??? מזדעק דודי. ערבייה? שלא אשמע אותך אומר את זה עוד פעם, אינעל באבור... דודה שלך לא ערבייה! אבל היא נראית ערבייה, ומדברת ערבית, ואתם שומעים מוזיקה ערבית, והאוכל... שקט! צורח הדוד. יאללה, הולכים! ואתה, אני צריך לדבר עם האימא שלך, הווזווזית, על החינוך שאתה מקבל. איבקי עליכי, המערך...
1983. אני כבר בר-מצווה! אבא מלווה בחיסכון את שיערו, במין תנועה מעגלית עצבנית. זו כבר לא הלוואה, זו משכנתא. הוא הבטיח שיסתפר לפני הבר-מצווה ולא עמד בהבטחה. המשפחות מתאחדות תחת כנפי ההפטרה המגומגמת שלי, ותנועת ההלוואה מתגברת ככל שהטקס ממשיך. אימא מוחה את זיעתה. בסוף יושב אבא ומתנועע לצדדים עם נגינת האקורדיון, שפולט שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, והמילים נורות מן המקרן, מרוחות חצי שקופות על הקירות. הוא לבד באוקיינוס של אשכנזים, והוא מסלסל בקול ניחר, היי קטיושקה, אז יצאה לשוח... והאחים שלו בחוץ, בחצר, מלווים את שיערם ומעשנים.
1990. מלחמת המפרץ הראשונה. יהודים יושבים צנופים ומפחדים מגז. המסכות המטופשות לרגלינו, הבית כולו מעוטר גווילים של סרט הדבקה והינומות ענק מניילון. אנחנו רואים ערוץ ראשון, והסי.אן.אן הצעירה מעבירה בחי את הכתישה הקולוסאלית של בגדד. אחי ואני מריעים לאמריקה. כן, הם מזיינים אותם ככה טוב טוב. זה טייסות של אף-15, אני אומר בביטחון המלומד שרק להקה צבאית יכולה לתת. אבא מלווה את שארית שיערו בעצבנות ומבטו רחוק. ופתאום הוא צועק, הנה הבית שלנו! מה? שואלת אימא בחצי חיוך, כאילו ניטלה ממנו דעתו. הבית שלנו? פה הבית שלנו, שחר. מה קרה לך? הבית שלי. הבית שלנו. זה הרחוב שלנו, ואם המצלמה תזוז ימינה כמה בתים, והוא קם ומתקרב אל הטלוויזיה, עוד שני בתים מקסימום זה הבית שלנו. הבית הגדול עם החצר הפנימית המרוצפת, העצים והשיחים, והתקרות הגבוהות והמקושטות. וכך יושב לו אבא, וממתין לטיל גדול שיגיע מהמולדת שלו, הישנה, מהעיר שלו, בגדד, ויהרוס את הבית שלו בתל אביב, הארץ החדשה והבלתי מאובטחת. וחלילה אם תגיד לו שהוא ערבי.
2010. אבא איננו בריא. הוא עבר שבץ וזיכרונו הולך ואובד. אנחנו הולכים יחד לפסיכולוג, ויושבים. אני נשאר. הפסיכולוג הזה תמיד מתחיל באותה שאלה. מה פירוש השם שלך? הרי שחר זה שם קצת משונה לעיראקי מבוגר. זה לא השם האמיתי שלי, אומר אבא את המשפט הראשון בחייו במסגרת טיפול. אני נדהם. מה זאת אומרת? אני מחייך את חצי-החיוך של אימא. אז.. מה השם שלך? השם שלי סבאח. שחר, סבאח... בוקר, אומר הפסיכולוג. אני בולע רוק ואומר, סבאח אל-חיר! ואבא מתפרץ בצחוק מתגלגל: סבאח אל-נור! החליפו לנו את השם כשבאנו הנה, ב-51'. וכעסת? היית עצוב כשעשו את זה? לא, שמחתי. אבל, אני מקשה, בכל זאת, זה השם שלך! כן, אבל ככה הילדים הפסיקו לצחוק עליי, שיש לי שם של ערבי. וכך, אחרי 40 שנה שאנחנו מכירים, סוף-סוף ידעתי איך קוראים לאבא שלי.
זו לא בכיינות, זה בכי
מאז שהתחילו לשדר את הסדרה של אמנון לוי, כולם מדברים עליו. על השד. ישנו? איננו? אמת שהוסתרה או פופוליזם רייטינגי? אם מדברים על משהו כל כך הרבה, סימן שהוא שם. בדרכו הטלוויזיונית עשה לוי את אותו מעשה-פסיכולוג שגילה לי פתאום את השם האמיתי של אבא. אצלי זה בא בחתיכות, ההבנה הזאת. החברה הראשונה שלי סיפרה לי שאחותה שאלה לפני הארוחה הראשונה שלי אצלם, אם הערב יבוא "העיראקי"... אצלי זה לא היה בכלל במערכת, אז חשבתי שזו בדיחה.
אז יש שד? יש ועוד איך. ולמה "שד"? למה המילה האפלה והפחדנית והממיסת-אמת הזאת? יש בעיה. בעיה של כאב וטראומה וחוסר צדק. והסתרה ואפליה וגזענות. היא לא תיעלם. זו לא בכיינות, זה בכי. זו לא חולשה, זו היחלשות, החלשה, קעקוע. היהודים האירופאים הכריחו את היהודים המזרחים להיות כמוהם: שונאי עצמם; להפוך לגזענים כלפי הערבים; לתעב את המולדת שממנה נורה עליהם טיל. זה התהפך, ועכשיו הגזענות מופנית גם כלפי ממציאיה, ה"לפלפים", ה"הומואים", ה"שמאלנים-חנונים-עגולי-משקפיים", כל מי שמרגול מתנשאת עליו.
כולנו שונאים בעצם איזה ערבי, אבל הערבי הזה הוא אנחנו. גם האשכנזים הם בסך-הכול ערבים שחיו באירופה. אבל זה משתנה. לאט. עוד לא שחר חדש, אבל גם לא סבאח ישן. ואני? איך קוראים לי? אני רוצה להיות חדש. אבל אין חדש לגמרי. אני חדש-ישן. אני האלטנוימאן.
לכל הטורים של תומש בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
עוד על השד העדתי:
מרגישים קיפוח עדתי? חפשו את האשמים בבית / ד"ר עמיר לוי
התכנית הכי טובה של אמנון לוי / לילך וולך