פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מרגישים קיפוח עדתי? חפשו את האשמים בבית

      ב"שד העדתי", נוקט של אמנון לוי ספין אומלל כשהוא מכליל את כל המזרחים. לטענת הסוציולוג ד"ר עמיר לוי, לא המדינה אשמה במצבן של עדות מסוימות, אלא תרבותן שהתקשתה להתערות

      יוצאי ארצות המזרח באו מגלויות שונות. האם יוצאי גולת מרוקו דומים לאלו מתוניס? האם יוצאי גולת מצריים דומים ליוצאי גולת עיראק? ומה עם יוצאי תימן? או איראן? האם כולם קופחו באותה מידה? האם כולם עדיין נמצאים בתחתית הסולם החברתי-כלכלי? על פניו, נראה כי ישנן גלויות שהצליחו יותר מבחינה התערותן במדינה והצלחתן הכלכלית. רבים מיוצאי גלות תוניס השתלבו בתחום הפיננסי-חשבונאי; יוצאי גלות עיראק ואיראן התבססו בתחום העיסקי; יוצאי גלות תימן הצליחו בתחום החקלאות והעסקים הזעירים. להכניס את כולם לאותה קלחת - זה פשוט לא נכון. בתכניתו של אמנון לוי, "השד העדתי", יש הכללה גסה, שלא לומר ספין אומלל. חיים סבן, יצחק תשובה, שלמה אליהו, יעקב נמרודי, אלי פפושדו וטדי שגיא - אף אחד מאלה לא נולד בוורשה.

      הדבר נכון באותה מידה לגבי יוצאי עדות אשכנז. רבות דובר על קשייהם של יוצאי גלות גרמניה להסתגל לתרבות הישראלית. מאידך, רבות גם דובר על ההתערות המהירה של יהדות ברית המועצות בחיים בארץ. יותר מאשר קיפוח מכוון של בני עדות המזרח, פועל כאן הרקע התרבותי-המשפחתי כמשפיע על הצלחת הדור השני והשלישי. היה זה פרופ' מקס ובר, מאבות הסוציולוגיה המודרנית, שטען כי ערכי המשפחה וציפיות ההורים המוטמעים בילדיהם הם המנבאים החזקים ביותר של הצלחת הדור הבא. כך למשל, אין זה מקרה שהיהודים שהיגרו לארצות הברית הפכו בתוך שלושה דורות לחלק מהאליטה האמריקאית.

      מי שחיפש אשמים - לא הגיע רחוק

      מחקרים שבדקו אנשים שבאו מרקע קשה והצליחו מבחינה כלכלית-חברתית הראו כי לרקע הכלכלי ולאינטליגנציה היה משקל קטן בין גורמי ההצלחה. עיקר גורמי ההצלחה היו קשורים בתפיסה העצמית, בערכים האישיים ובציפיות המשפחה. חינוך לעבודה קשה, דחיית סיפוקים, אופטימיות ודבקות במטרה - אלו הם הגורמים בעלי המשקל הרב ביותר המשפיעים על ההצלחה. אלו הם כולם פרי חינוך מילדות. לעומת זאת, אלה שתלו את גורלם בידי אחרים ועסקו בחיפוש אשמים - לא הגיעו רחוק. כמעט לכל אחד ישנה סיבה להיות מקופח. כולנו נושאים על גבנו צלקת כלשהי. השאלה היא, האם זה מהווה מניע להצלחה או מניע לקיפוח.

      הוריי עלו לישראל מגרמניה, והתקשו להשתלב בתרבות הישראלית. הם הרגישו זרים ומופלים. אבל הם עבדו קשה כדי שלי ולאחי תהיה האפשרות ללמוד מקצוע אקדמי. כן, זה מה שהם ציפו מאיתנו. הם דחו סיפוקים כדי שלנו יהיה יותר טוב. כך עשו משפחות רבות. אך נראה כי חלק מיוצאי גלויות המזרח אוחזים בתרבות וערכים שונים מאלה. חלקם הפנימו בילדיהם את החשיבות של עצמאות כלכלית שאינה קשורה בלימודים גבוהים; חלקם - את החשיבות של בעלות על עסק קטן מסורתי; חלקם ציפו מילדיהם להיות בעלי מקצוע. אפשר לומר בזהירות כי חלקם לא ציפו או שידרו לילדיהם את החשיבות של השכלה ולימודים אקדמיים כמפתח להצלחה והשתלבות חברתית וכלכלית. זה נכון לגבי אמנון לוי, ועוד רבים כמוהו.

      מכאן ברור כי יותר מקיפוח מכוון של עדות המזרח, השפיעה התרבות של המשפחה וערכיה על הצלחת ילדיה. הוריו של רמי דנון, המופיע בתכנית של לוי, התביישו בהיותו שחקן - האם המדינה אשמה בכך? אמנון לוי הלך ללימודים גבוהים והמשפחה ראתה בכך מעין "בגידה" - המדינה אשמה בכך? המדינה, למעשה, עשתה מאמצים לקדם אפליה מתקנת בתחום ההשכלה לגבי יוצאי עדות המזרח והפריפריה. אבל קשה להתגבר על תרבות המשפחה והעדה. אם נבחן לעומק את מקומם של בני יוצאי עדות עיראק, תוניסיה או איראן בחברה הישראלית ובאליטה הכלכלית-חברתית שלה, נגלה כי המקור לתחושת הקיפוח נעוץ בתרבות של אותה גלות - ולא בקיפוח של המדינה.

      ד"ר עמיר לוי הוא מרצה למנהיגות במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה

      לקריאה נוספת:
      ביקורת טלוויזיה: התכנית הטובה ביותר של אמנון לוי

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il