קשה לקבוע בשלב זה בעימותים במצרים אם ההחלטה של שר ההגנה, עבד אל-פתח א-סיסי, לפנות את מפגיני האחים המוסלמים בכוח מהכיכרות בקהיר הייתה נכונה. במשך שבועות הצליחו כוחות הביטחון המצריים להכיל את המחאה של האחים המוסלמים; מדי פעם נרשמו אמנם אירועים אלימים, אולם מאז סוף חודש יוני חלה ירידה מתמדת במספר המפגינים מקרב התנועה האיסלאמיסטית. אם בתחילה נכחו בכיכרות ראבעה אל-עדוויה וא-נהדה מיליוני מפגינים, הרי שמספרם צנח בתחילת השבוע לכמה רבבות. במילים אחרות, הצבא "ייבש" את המחאה של האחים המוסלמים נגד המהפכה/הפיכה.
אלא שהפקודה של א-סיסי ביום רביעי בבוקר לפזר את ההפגנות תוך שימוש באש עוררה מחדש את השדים הרדומים. בתוך כמה שעות הצליח הצבא אמנם לפנות את המפגינים מכיכר א-נהדה הקטנה, ובהמשך גם מא-ראבעה אל-עדוויה הגדולה יותר, אך במחיר של מאות הרוגים. בעוד שהאחים המוסלמים טענו כי יותר מ-2,600 בני אדם נהרגו בעימותים, השלטונות גרסו כי בקהיר נהרגו "רק" כמה מאות. יתרה מכך, גם לפי הודעות הצבא, עשרות מאנשי כוחות הביטחון נורו למוות מאש האחים המוסלמים. כל צד גם גייס את ערוץ הטלוויזיה המועדף עליו. אל-ג'זירה, שמקום מושבה בקטאר ונחשבת לתומכת נלהבת של האחים המוסלמים, פתחה בגל שידורים מיוחד שהציג שוב ושוב תמונות של גופות ופצועים. מנגד, ערוץ אל-ערביה, שממומן על ידי ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, הנחשבות לבעלת הברית של הצבא המצרי, הציג סרט וידאו של פעילי האחים המוסלמים לכאורה, חמושים בכלי נשק ויורים כשפניהם מכוסות לעבר מטרה לא ברורה.
זה לא מקרי, זה שינוי אסטרטגיה
האירועים הללו הביאו כצפוי לגל של גינויים בעולם הערבי ובקרב המפלגות הפוליטיות השונות במצרים. אישים כמו עבד אל-מונעם אבו אל-פותוח, מועמד לשעבר לנשיאות מצרים ובעברו הרחוק איש האחים המוסלמים שיצא נגד מוחמד מורסי בימיו כנשיא, מתח הפעם ביקורת על הצבא ועל השימוש המופרז בכוח. כך גם נציגים של "אל-גמעה אל-איסלאמיה" הקיצונית, מפלגת אל-ווסט וכמובן מדינות כמו קטאר, טורקיה ואיראן. ומעל הכל, באה ההתפטרות של סגן הנשיא, מוחמד אל-בראדעי, שהיה אחד הראשונים להתייצב לצדו של הצבא כשהחלו ההפגנות נגד מורסי ב-30 ביוני. המלחמה על עתידה של מצרים חזרה לכותרות, ואנשי האחים המוסלמים תובעים כעת לסלק את א-סיסי כדי להשיב את השקט למצרים. ספק אם התרחיש הזה יקרה בקרוב.
נראה שגם מצרים צועדת לקראת הלא נודע. קשה לראות את המחאה של האחים המוסלמים מסתיימת בקרוב וגם הצבא רחוק מלהפגין נכונות לוותר על מפקדו הנערץ א-סיסי. שני הצדדים צועדים שוב לקראת התנגשות, אולם האחים המוסלמים נמצאים כעת בבעיה לא פשוטה. לא רק שלפחות מחצית מהציבור אינו תומך בהם, אלא שמולם עומד כוח צבאי משמעותי שאותו מובילה קצונה נערצת הזוכה לתמיכה נרחבת באוכלוסייה. זה אינו משחק הוגן מבחינתם. האחים המוסלמים יוכלו להמשיך ולהפריע להתנהלות השוטפת של מצרים, אך באופק לא מסתמנת הפיכה או מהפכה נוספת. הבעיה שזהו המזרח התיכון החדש שבו קשה לחזות את היום שאחרי. גם ב-26 בינואר 2011, יום לאחר תחילת ההפגנות נגד מובארק, קשה היה לחזות שבתוך פחות משלושה שבועות יעזוב הנשיא את תפקידו.
ההחלטה לפעול נגד המפגינים בכוח אינה מקרית. זהו עוד נדבך מהאסטרטגיה שמציג הצבא בחודש וחצי האחרונים, לא רק בנוגע לחזית הפנים-מצרית, אלא גם בכל הקשור לסיני ולהתנהלות מול חמאס. המסר של המטכ"ל המצרי הוא אפס סובלנות כלפי כל מי שינסה לפגוע בריבונות של המשטר החדש או בביטחון הלאומי המצרי. תמו ימי הניסויים והמסרים הכפולים מתקופת מובארק. הצבא נכנס לעידן שבמסגרתו מתנהלת מלחמה של ממש בחצי האי סיני נגד האיסלאמיסטים והמנהרות לעזה, ובמקביל מופעל כוח נגד האחים המוסלמים בתוככי מצרים. הבעיה היא שגם להפעלת כוח ישנם קווים אדומים, ראה מקרה סוריה: הצבא הסורי לא הצליח לדכא את האופוזיציה נגד בשאר אסד גם לאחר יותר ממאה אלף הרוגים. אולם בשונה מהמקרה הסורי, כאן לפחות, חלקים גדולים מהציבור המצרי תומכים במדיניות היד התקיפה של הצבא.
ואמנם, במקביל לאירועים הקשים ברחבי מצרים, הצבא המשיך במאמציו לפגוע בקני הג'יהאדיסטים בסיני. הכוחות הפועלים שם תוקפים חמושים מהאוויר והמקרקע ובשבוע האחרון פגעו בעשרות מהם. הבעיה היא שמספר פעילי הארגונים המזוהים עם האידיאולוגיה של אל-קאעדה, נאמד בכ-3,000 חמושים. משמעות הדבר שהצבא המצרי יזדקק לעוד זמן רב בטרם יוכל להכריז על ניצחון. ומבחינת ישראל המשמעות היא שירי הרקטות שהיה השבוע לעבר אילת אינו צפוי להיות האחרון.
ללכת עם להרגיש בלי
מעבר ביתוניא כבר "אירח" לא מעט שחרורי אסירים. ספק אם אי-פעם נרשם אירוע דומה לזה של שלישי בלילה, שבו ממשלת ישראל מחליטה לשחרר אסירים כמחווה לרשות הפלסטינית לקראת חידוש השיחות, אך במקביל עושה כל שרק אפשר כדי להסתיר את החגיגות. כאשר החליט אותו ראש ממשלה לשחרר 1,027 מחבלים ומחבלות עם דם על הידיים, כולל כאלה שמראש כבר היה ברור שישובו לפעילות טרור, נעשה הדבר באור יום. אף אחד לא ניסה להסתיר את חגיגות החמאס, והיו כאלה בשפע. ממשלת נתניהו הקודמת העניקה במו ידיה חבל הצלה לחמאס, שהיה אז בקאנטים. השבוע האווירה הייתה שונה, מלאת מרירות. על אף המחווה המשמעותית כל-כך לנשיא הפלסטיני ולציבור כולו, ההחלטה הישראלית לשחרר דווקא בלילה את האסירים התפרשה כחלק מהניסיון הישראלי לפגוע במהלך המדיני.
"המטרה של השחרור בלילה הייתה להרוג את השמחה של העם הפלסטיני", אמר לי אמין שומאן, אחד מבכירי הפתח שהיו במקום. "אם הדבר היה נעשה באור יום, היו כאן אלפי אנשים. זה לכאורה צעד חיובי, אבל לא ברור למה התעקשו לפגוע בו. אנחנו כבר לא מתפלאים על שום צעד ישראלי. כך גם ההחלטה לבנות בהתנחלויות עם פתיחת השיחות, שמהווה מכה לתהליך השלום".
בשעה 1:05 בלילה, נכנסו בשערי מעבר ביתוניא שממערב לרמאללה שני המיניבוסים ובהם 11 האסירים המשוחררים לגדה. במקום ציפו להם קצת יותר ממאה אנשים, מספר זעום יחסית לשחרורים אחרים של אסירים, הזכורים לנו מעסקת גלעד שליט או המחוות הגדולות של ימי אהוד אולמרט לאבו מאזן. היו שם עשרות צעירים ממחנה הפליטים אל-אמערי ברמאללה שבאו לשיר ולרקוד לכבוד האסירים, להקה שניגנה בחמת חלילים ותופים ואפילו ג'יפ האמר חדש ונוצץ בצבע לבן, שעליו הוצבו רמקולי ענק שהשמיעו שירים לאומיים. המיניבוסים המשיכו במהירות מפתיעה לתוך רמאללה, ללא מחוות מיוחדות, ללא ירידה של האסירים כדי לברך את מקבלי פניהם. במקביל, פחות או יותר, נכנסו לרצועת עזה 15 אסירים משוחררים אחרים, שלהם למרבה ההפתעה ציפו כמה אלפי אנשים.
לאחר נסיעה של כרבע שעה ברחובות רמאללה, המלווה בצפירות ניצחון ושמחה, הגיעו המשוחררים הטריים לפגישה עם אבו מאזן. שם, ברחבת המוקטעה, המתינו גם בני משפחותיהם. אבו מאזן חיבק אותם והבטיח כי עמיתיהם שנותרו בבתי הכלא בישראל ישוחררו בקרוב. שניות לאחר שסיים הנשיא את דבריו, כבר היו האסירים בחיק משפחותיהם. שוב ושוב הורמו על כתפיים ונישאו כגיבורים ששבו הביתה. כך חוסני סוואלחה מהכפר עזמוט, שרצח ב-1990 את ברוך הייזלר, וכך גם טאהר זיוד מהכפר סילת אל-חרתיה, שרצח בפברואר 1992 את אברהם כהן. לא מדובר בתמונה קלה עבור ישראלי, כל ישראלי. ויחד עם זאת, אי אפשר שלא לתהות מדוע ישראל אפשרה לרוצחים מטעם חמאס להצטלם מכל הכיוונים באור יום, אך לאסירים שנעצרו בגין פשעים שביצעו עוד לפני הסכמי אוסלו, ניסתה שלא לאפשר זאת. החגיגות, בסופו של דבר, נמשכו כל הלילה, גם אם בקנה מידה מצומצם יותר.
לאחר שהאסירים ובני משפחותיהם עזבו את חצר המוקטעה, ביקשו אנשי משמר הנשיאות מהמעטים שנותרו במקום לעזוב. זיאד אבו עין, סגן השר לענייני אסירים, שידע לא מעט שנים בכלא הישראלי, נשאר שם לעוד כמה דקות. בדומה לישראלים שמתקשים להבין את הפלסטינים, גם הוא מתקשה להבין את ההתנגדות הישראלית לשחרור. "אלה החיילים שהיו בשירות העם הפלסטיני ועשו מה שעשו לפני הסכמי אוסלו. ומה לעשות, שלום אתה לא עושה עם חבר אלא עם אויב. הם היו צריכים להשתחרר אז. בישראל צריכים להבין שזו אלטרנטיבה שהם מציגים היום לעם הפלסטיני: במקום חטיפה נוסח גלעד שליט, הרג ופעולות צבאיות שעולות במחיר חייהם של אלפי אנשים ועוד אלפי בתים הרוסים, אנחנו מחדשים את השיחות המדיניות וישראל משחררת אסירים. זה המסר הנכון. ללא שפיכות דמים. כך בונים תקווה. ואנחנו מצפים להמשך השחרורים כדי לבנות אמון בין העמים. הימין בישראל, שפועל לסכל את השחרור של האסירים הללו, צריך להבין שהותרתם בכלא, משמעותו מסר לעם הפלסטיני, שעליו לייצר גלעד שליט חדש".