צבא עם כיפה

באביב 2003, לפני מעט יותר מעשור, התגייסתי לצבא ההגנה לישראל. במסגרת צעדיי הראשונים כטירון צעיר בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, זכיתי לחוות ממיטב הרפרטואר של בסיס הטירונים הישן של החטיבה בנבי מוסא שליד יריחו: חום של 40 מעלות בצל עם לחות של 80%, זבובים לרוב באוהל, וגולת הכותרת - המטבח הצה"לי. חיתוך ירקות לארוחת הבוקר, קילוף אינסופי של תפוחי אדמה בצהריים ושטיפת מגשים וסירים לאחר ארוחת הערב הייתה מנת חלקנו לפחות פעם בשבוע.

מתוך אינספור תורנויות המטבח, אחת תישאר כנראה חקוקה על לוחות לבי לנצח. הייתה זו התורנות שקדמה לערב ליל הסדר של אותה שנה, בה נחשפתי למושג "הגעלת כלים", שמו של התהליך שנקבע בהלכה לצורך הכשרת כלים לפסח. במשך לילה שלם חיממנו אני וחבריי למחלקה, שרובם המכריע לא היו דתיים חובשי כיפה ואפילו לא מסורתיים יראי שמיים, את הצלחות והסירים הטמאים כדי לדאוג שלא יישאר בהם בדל חמץ. בסופו של הלילה, עם אור ראשון של בוקר, אספנו את הכלים שטיהרנו והחזרנו אותם למטבח שאנשי המחלקות האחרות עמלו בפרך על הכשרתו.

נזכרתי החודש בליל השימורים הזה כשהתוודעתי לשתי פשרות משמעותיות בנושאי דת וצבא. הראשונה היא ההסכמה שהושגה בין שר הביטחון משה יעלון לבין חבר הכנסת אלעזר שטרן לגבי קבורתם של חיילים לא-יהודים בבתי הקברות הצבאיים, ואשר לפיה הם ייקברו בחלקה אחת עם החללים היהודים - אך בשורות נפרדות, כאשר שורת פרחים מפרידה ביניהם. השנייה נוגעת לאחד מסעיפי חוק הגיוס שאושר ברוב גדול בממשלה, והובלע במכוון על ידי רוב הנוגעים בדבר, ולפיו מסלול ישיבות ההסדר יוארך רק בחודש אחד - מ-16 חודשים ל-17 (במקום 24 חודשים כפי שדרשה בתחילה הוועדה לשוויון בנטל, ולעומת 36 חודשים שמשרתים חיילים "רגילים").

לכאורה, ניתן לראות את הפשרות שהושגו כהצלחה גדולה מצדו של הציבור החילוני הציוני ונציגיו בבית הנבחרים. הנה, יאמרו רבים, הצלחנו לכופף פעם נוספת את הממסד הדתי בישראל ולהתקדם עוד צעד אל עבר יצירתה של חברה ישראלית מתקדמת, בה ישלטו ערכי מוסר אוניברסליים על חשבון ערכי דת שמרנים. אך מבט נוסף על שתי ההסכמות הללו מלמד כי האגף החילוני-ליברלי בישראל הפסיד פעם נוספת במערכה.

בהסכמה הראשונה, למרות החזות הפשרנית לכאורה, בסופו של דבר ניתן הכשר נוסף לעובדה שבצה"ל עדיין יהיו חללים שעצמותיהם שוות יותר וכאלו שעצמותיהם שוות פחות. ובנוגע לפשרת ישיבות ההסדר, שוב נקבע בחוק כי חיילים דתיים יהיו זכאים לזכויות יתר. בעוד חבריהם לפלוגה ימשיכו לשרת את יתרת שירותם במוצבים בגבולות ובהגנה על ההתנחלויות, יילכו חיילי ההסדר, שרבים מהם מתגוררים באותן התנחלויות, לעשות לביתם ולהחכים עם הרב המועדף עליהם.

הבעיה העיקרית עם הסכמות מן הסוג הזה היא שהן מציגות מצג שווא של פשרה, בעוד שלמעשה הן נועדו להמשיך ולשמר את השליטה של הציבור הדתי-לאומי בצה"ל ובקציניו. בהסכמות לכאורה האלה, זורקים הדתיים איזו עצם קטנה לכיוון הציבור הרחב, ויוצרים את התחושה כאילו הם מוותרים על יסוד מהותי מאמונתם המקודשת. אך למעשה, הם לא מאפשרים תזוזה מן המבנה היסודי, במסגרתו נשלט הצבא על ידי הדת ולא להיפך.

ההסכמות הללו הן גם חלק מהרוח הרעה שנותנת למתנחלים את ההרגשה שהצבא צריך לסור למרותם, ולכן זה לגיטימי למרר את חייו של אלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון. הן חלק מהמגמה ההולכת וגוברת של גילויי סרבנות על רקע דתי בהוראת הרבנים, והן אפילו תורמות ללגיטימיות שיש בידי הצבא להשאיר חיילים קרביים לילה שלם כדי להשתתף באירוע כמו הגעלת כלים, שכל קשר בינו לבין תפיסת עולמם התרבותית של רובם המכריע מקרי בהחלט.

הפיתרון היחיד לרעה החולה הזו צריך להיות הפרדה של הדת מן הצבא, כחלק מן התהליך הרחב יותר של הפרדת הדת מהמדינה. אם הצבא רוצה להיות כור היתוך אמיתי ומכשיר ליצירת שינוי חברתי אפקטיבי כמו שהוא מתיימר להיות, עליו להיות חזק מול מגמות ההקצנה הללו, ולהיות המיקרוקוסמוס של קביעת סדר היום האזרחי במדינה. על הרמטכ"ל, שכבר הוכיח בעבר שהוא יכול להכריע בצורה אפקטיבית בסוגיות כאלו כאשר קבע כי בטקסי האזכרה הצבאיים ייאמר "יזכור עם ישראל" ולא "יזכור אלוהים", לעמוד איתן (בסיוע שר הביטחון ונציגי הציבור היהודי-ציוני הלא דתי בכנסת כמובן) ולדאוג שגם חיילים שאינם חובשי כיפות ושומרי מסורת יוכלו להזדהות עם ערכי הצבא והמדינה שעליה הם מגינים.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il