אמריקה לא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס של התעלמות מהמזרח התיכון מכיוון שהמשבר התורן תמיד יכפה את עצמו על וושינגטון כך נוהגים לומר ותיקי העיר. השבוע סיפקו חגיגות 4 ביולי לממשל אובמה תרוץ נוח, אם לא להתעלמות, אז לפחות לתגובה מאופקת ביותר למשבר במצרים.
ביום שישי שאלתי במחלקת המדינה אם יש להם במקרה תגובה מעודכנת להתרחשויות האלימות במצרים. "לא, אין משהו חדש. את הודעת הנשיא מיום רביעי בטח ראית?". הודעתו של אובמה הייתה מנוסחת בזהירות רבה. הוא לא הגדיר את הדחתו של נשיא מצרים מוחמד מורסי בתור הפיכה צבאית, וגם לא איים להפסיק את הסיוע למצרים - 1.5 מיליארד דולר, כש-1.3 מיליארד מתוכם הולכים לצבא, אלא הורה לגורמים הרלוונטיים "לבחון" אותו, כי בכל זאת, החוק מחייב ובקונגרס לוחצים. אמריקה, הדגישו השבוע בכירי הממשל, לא תומכת באף צד, אלא ב"דמוקרטיה המצרית" וב"עם המצרי" - ניסוח מעורפל משהו, בהתחשב בשסע העמוק שנפער בקרב אותו העם, שלא לדבר על הדמוקרטיה, כשהצבא הוזעק להציל את העם המצרי מהפירות של הדמוקרטיה שלו.
אחרי ביקור חמישי במזרח התיכון בחצי שנה בתפקיד, איש לא יכול להאשים את שר החוץ האמריקני ג'ון קרי בהתעלמות מהאזור, אך לרוע מזלו, ביום ההפיכה הוא צולם נופש על היאכטה שלו מול חופי ננטאקט שבמסצ'וסטס. באותו היום, חשוב לציין, הוא השתתף בישיבה בענייני ביטחון בבית הלבן, שוחח חמש פעמים עם השגרירה האמריקנית במצרים אן פטרסון, עם שרי החוץ של קטאר, טורקיה ונורבגיה, וגם עם ראש האופוזיציה הליברלית של מצרים, מוחמד אל-ברדעי. אבל תמונה אחת, שהריץ "בוסטון הרלד" - על היאכטה - שווה, כזכור, אלף מילים.
גם לתקשורת האמריקנית לקח זמן לעכל את הסיפור. ביום רביעי, כשכיכר תחריר געשה, ברשתות הטלוויזיה התמקדו במשך שעות בעיקר בסיקור משפטו של ג'ורג' צימרמן, תושב פלורידה שירה למוות בטרייבון מרטין, נער אפרו-אמריקני לא חמוש. בהמשך, הפרשנים והפוליטיקאים התחלקו לשני מחנות. אלה שטענו שהתהליך הדמוקרטי בעזרתו נבחר מורסי חשוב יותר מהצעדים האוטוריטריים שנקט מאז, ולכן מה שקרה במצרים רע. המחנה הנגדי טען כי לא חסרים דיקטטורים שעלו לשלטון בעזרת הליך דמוקרטי, לכן "ברוך שפטרנו" ממורסי. בשני המחנות לא נמצאו למורסי תומכים. בתקופת השלטון הקצרה שלו, עם צעדים כמו שינוי החוקה ומעצרי העיתונאים ומשפטיהם של עובדי ארגוני זכויות האדם במימון האמריקני, הוא לא בדיוק רכש מעריצים בארה"ב.
"וושינגטון פוסט" קרא לממשל אובמה לבטל מיד את הסיוע לצבא המצרי "למרות שחלק בממשל ובקונגרס ינסו להימנע מהצעד כי הצבא המצרי ערב לשמירת השלום עם ישראל", כי "אין שום דו-משמעות לגבי מה שקרה במצרים ביום רביעי: הפיכה צבאית של ממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית". רק כך, טענו במאמר המערכת של העיתון, אובמה יכול לקדם את המטרה של "שיקום הדמוקרטיה במצרים" ולמנוע תסריטים גרועים באמת: מלחמת אזרחים או דיקטטורה חדשה. במקביל, הדגישו, על אובמה ללחוץ על הצבא המצרי לשחרר ממעצר את מנהיגי האחים המוסלמים, להפסיק להשתיק את התקשורת האיסלאמיסטית, ולהכריז על תאריך של בחירות חדשות.
במאמר המערכת של "שיקגו טריביון" הגדירו את מורסי בתור "כישלון" מכל בחינה, אך את הדחתו הגדירו בתור "אסון", וניבאו שהיא "יוצרת יותר בעיות מאשר פותרת". "ניו יורק טיימס", שלעתים קרובות מיישר קו עם הממשל הדמוקרטי, הגדיר את התגובה הזהירה של אובמה כהולמת את הנסיבות, וגם ציינו שהשפעתה של אמריקה בכל זאת לא גדולה - ההשפעה על הצבא מוגבלת, ההשפעה על האיסלאמיסטים והאופוזיציה - עוד יותר. אובמה צדק, כתבו, כשניסה לעבוד עם מורסי, וצדק גם כשלא הציע סיוע חדש כשמורסי נכשל במבחן שיתוף פעולה עם האופוזיציה. נקודה מעניינת העלה שאדי חמיד בטור שלו בעיתון, כשציטט את אחד היועצים הבכירים של מורסי שאמר לו ימים לפני ההפיכה, שאם זה יקרה - זה יהיה באשמת אמריקה, שתיתן יד להפיכה או תתעלם ממנה.
מצבו של אובמה במקרה הזה לא נוח במיוחד. הוא זכה למספיק ביקורת על חוסר המעש אל מול צעדיו של מורסי שגילו שיש פערים רציניים בינו לבין הממשל האמריקני בהגדרת "רפורמות דמוקרטיות" - בין היתר, מכיוון שהתגלה כפרגמטי מספיק ביחסים עם ישראל. מאידך, אנשי הממשל גם לא משלים את עצמם יותר לגבי כישורי השלטון של הצבא המצרי, אחרי מעידות "תקופת המעבר" בניצוחו של מוחמד חוסיין טנטאווי.
מנכ"ל מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, רוב סאטלוף, חושב שלא ניתן לקרוא לאירועים במצרים הפיכה צבאית במובן המסורתי של המילה, וכי התערבות הצבא "הצליחה למנוע שפיכות דמים שהייתה משאירה צלקת במצרים למשך עשרות שנים". לכן, לדבריו, אין הצדקה לשלילת הסיוע ממצרים, אך יש מקום לקביעת תנאים ברורים להמשך הזרמתו. אם המחאה במצרים לא תצא מכלל שליטה, סביר להניח שזו הגישה שממשל אובמה יאמץ בסוף. הוא לא יוכל לוותר על מנוף ההשפעה הכי משמעותי שברשותו - אך גם לא להתעלם מההפיכה.
האם קרי יכריז על חידוש שיחות השלום?
על רקע ההתפתחויות במצרים, נשאלת השאלה האם ג'ון קרי יחזור למזרח התיכון, כפי שהבטיח, החודש, בתקווה להכריז על חידוש שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים. בנציגות הדיפלומטית של אש"ף בוושינגטון אומרים שגם אם לא יצליח להגיע אישית, "הוא נתן להבין שהוא ימצא את הדרך לגרום לדברים להמשיך לזוז". באשר לסיכוייו להצליח - אבו-מאזן הביע אופטימיות - מבוססת בעיקר על נחישותו של קרי, וכך גם הדיפלומט הפלסטיני אמר ש"ההנהגה שלנו מעריכה את להיטותו והתמדתו של השר קרי. תמיד תמכנו במעורבות חזקה של ארה"ב בקידום התהליך הפוליטי. לא ראינו פריצת דרך, אך ראינו תזוזה בכיוון הנכון, ולא נוותר על ההזדמנות אם יש סיכוי לתוצאה טובה".
אביגדור ליברמן, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, גם אמר שיש להעריך את קרי על "נחישותו ורצונו לעזור", אך הסיכוי "להגיע להסכם כולל בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בנקודה אחת במזרח התיכון שחווה רעידת אדמה, לא ממש קיים. ראשית, הוא אומר, אבו-מאזן לא נהנה יותר מתמיכה בעולם הערבי כי אין יותר את מובארק. הליגה הערבית לא הצליחה לפתור אף משבר באזור - לא בסוריה, לא בלוב, לא בעירק ולא בתוניסיה. שנית, בתור מי שדוחה כבר שנים בחירות ברשות, אבו-מאזן לא מייצג היום אף אחד. שלישית, הסכם כולל לא יקרה בלי שהפלסטינים יכירו בתנאים הבסיסיים עבור ישראל - הכרה בה בתור מדינה יהודית, ויתור על זכות השיבה ו-וויתור על טענות כלשהן בעתיד. "לצערי, אני לא רואה היום מנהיג פלסטיני שיכיר בעקרונות האלה", סיכם.
יוסף מונאיר, מנכ"ל של מרכז פלסטין בוושינגטון, לא פוסל אפשרות של חידוש השיחות בקרוב למרות המשבר במצרים. "השיחות יתחילו אם קרי ירצה בכך וילחץ על עבאס", הוא אומר. "אך אף צד לא מאמין שהן יובילו למשהו. שני הצדדים מעוניינים בעיקר בלהטיל אשמה אחד על השני. אולי הם יכריזו על משהו, אך כולם יודעים שבשלב זה - זה יהיה חסר משמעות. קרי היה צריך להתאמץ בלנסות לפתור את הסכסוך, כי אחרת הפלסטינים ימשיכו בקידום ההכרה במדינה באו"ם. אולי הוא רוצה להיות מסוגל להגיד שהוא עשה כל מה שהיה תלוי בו".
כרגע, אין עדיין תאריך לחזרתו של קרי לביקור נוסף במזרח התיכון.
לטורים האחרונים של נטשה מוזגוביה:
ביקור הגומלין של קרי - מועצת יש"ע בוושינגטון
צעד קדימה, צעד אחורה: בין המלחמה הקרה לסוריה
וושינגטון מבולבלת: רוחאני הוא ברכה או קללה?