פשעת - התחרדת. זה המוטו, כבר שנים, בקרב רוצחים, אנסים, גנבים וגם עברייני צווארון לבן למיניהם. בשנים האחרונות התופעה המדאיגה הזו רק מתרחבת, עד שהפכה כמעט למהלך טבעי: חשודים בפשעים חמורים בוחרים לסגל לעצמם מראה חרדי, אולי מתוך מחשבה שהדבר יסייע להם לחמוק מעונש, או לכל הפחות יסייע להקלה בעונשם או יזכה אותם ביחס רחום יותר מהשופטים. חלקם עושים זאת כבר בימי שהותם בבית המעצר, חלקם ממתינים עוד קצת ועושים זאת אחרי כתב האישום, וחלקם רק עם כניסתם לתא הכלא בו ישהו עד לסיום ריצוי עונשם.
הדוגמה הטרייה ביותר היא גם אחת ההזויות: הרוצח דניאל מעוז, שבית המשפט הרשיע אותו ברצח הוריו נח ונורית לפני כשנתיים, וגזר עליו שני מאסרי עולם מצטברים ועוד חמש שנות מאסר. מעוז התנהג בזירת הרצח כמו אולפן הוליוודי: הוא היה הבמאי, העורך, המפיק, והגרוע מכל - הוא היה השחקן המרכזי שאחז בכלי הרצח ועשה בו שימוש אכזרי נגד הוריו מולידיו.
וראו זה פלא: אותו דניאל מעוז שידיו מגואלות בדם הוריו, שגנז בארכיון את הדיבר "לא תרצח" - החליט להראות לנו עוד קצת מפרי כישוריו הידועים לשמצה, ובמהלך שהותו במעצר "החליף דמות": גידל פאות וזקן, חבש כיפה, התחיל להניח תפילין, להתפלל במניין, לשמור שבת ומה לא.
משחירים אותנו
חיפוש קצר בגוגל סביב הביטיים "עבריין חזר בתשובה" או "רוצח חזר בתשובה" מעלה לא מעט תוצאות. ניתן למצוא שם למשל את חגי פליסיאן, החשוד בביצוע הרצח בבר-נוער, שבהגיעו לדיון בהארכת מעצרו בבית המשפט, ניתן היה להבחין כי על ראשו מתנוססת כיפה שחורה - כשברור לכל כי לפני היכנסו לבית המעצר האיש לא ידע מהי כיפה ובוודאי שאינו ידע מהי המשמעות של המילה "חרדי".
הרשימה ארוכה, הטקסט כאן לא יכיל את כולם. ובכל זאת, הנה כמה זכורים: רעי חורב, שהורשע ברצח אסף שטיירמן ז"ל; העבריין ירון סנקר, שהורשע בכמה מעשי רצח; וגם שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון, שהורשע בגניבת מיליונים. עוד נוכח בולט ברשימה, שאף הגדיל לעשות, הוא "הרב" מנחם אדרי - עבריין שעשה במהלך ישיבתו בכלא, לפי הכותרות הציוריות, "מעבר חד בין העולם התחתון לעולם העליון". לאחר שחרורו פתח ישיבה משלו, אך נראה שדרכיו הנלוזות לא השתנו. בקרוב יעמוד לדין בגין ירי על אחד מ"תלמידיו" באותה ישיבה.
יש ביניכם ודאי כאלו ששואלים את עצמם: "מה אכפת לך שהם עשו תשובה, הרי אתה אמור לשמוח?". אז האמת חייבת להיאמר: לא רק שאכפת לי, אלא הנושא אף מדיר שינה מעיניי. תמיהה אחת מתבקשת כאן: איך אדם יכול להיות כה שפל עד שרצח את הוריו או ביצע טבח במועדון, ורק ברגעיו הקשים, כשהנפש זקוקה לחמלת השופטים שיחרצו את דינו, הוא נזכר שיש כיפה?
"תחפושת החרדי" הופכת למקום הימלטות, למקום שבו אין מה להפסיד - יש רק מה להרוויח - לפחות בחלומות הוורודים: עזרה מצד הרחמנים מהקהילה החרדית, או אולי חמלה מצד השופטים שיחשבו ולו לרגע קט כי הנאשם שינה את חייו מהקצה אל הקצה, וכי העבירה המיוחסת לו אינה מתיישבת עם דמותו ה"חדשה".
בצעירותי למדתי כי תמיד עליך לדון את חברך לכף זכות - כלומר, אל תחרוץ את דינו באופן מיידי. אך במקרים דנן, קשה מוסרית לאמץ את המשפט הזה. איני יכול לחיות עם העובדה שאדם רצח אדם אחר - ומיד אחר-כך הוא חובש כיפה.
אם תעשו משאל רחוב בערים החרדיות, יהיה לכם קשה למצוא את החרדי המצוי שיתייצב מאוחרי הרוצחים שחזרו בתשובה ויאמר בבטחה: "אני מאמין להם". עדיף לכם להציב לעצמכם אתגר הפוך, והתשובה השכיחה תהיה: אותם רוצחים עושים עוול לציבור החרדי, הם משחירים אותו על לא עוול בכפו. החילוני המצוי עלול לחשוב שחרדי רוצח הינו מקרה שכיח. לכן, עלינו החרדים מוטלת החובה לומר את האמת: הם לא מקהילתנו, אנחנו מתנערים מהם ובזים להם.
צביקה גרוניך הוא עיתונאי חרדי
לכל הטורים של צביקה גרוניך בוואלה!