פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מאה ימים של גימיקים ריקים: יאיר, התשת אותנו

      מאה ימי ממשלה, וכצפוי, ה"פוליטיקה החדשה" של שר האוצר לא הביאה שום בשורה. בלון ההבטחות התפוצץ, ואנחנו נשארנו עם אותו כותב טורים - שהפך בינתיים לכלבלב של פקידי האוצר

      אם באמת באמת היה לנו כוח, היינו עושים עכשיו פרויקט "מאה ימים - מאה גימיקים". או לחילופין "מאה ימים - מאה סטטוסים". עם גרפיקה מעוצבת וחלוקה אלפבתית, ותחרות "הסטטוס המצליח ביותר" (זה עם הכי הרבה לייקים) ו"הסטטוס הכי מעצבן" (ריקי כהן, כאילו דה?) ועוד ועוד. הרי העיתונות הישראלית מתה על פרויקטים כאלה, עם זוטות ומספרים ותתי-קטגוריות.

      אבל אנחנו לא נעשה. לא נספור את הסטטוסים ולא נדרג אותם לפי מצעד היפים והמלוייקקים, ולא נערוך משאל רחוב בחדרה - כי באמת שאין כבר כוח. והנה אולי ההישג הגדול ביותר של יאיר לפיד בחצי השנה שחלפה מאז הבחירות: הוא הצליח להתיש אותנו סופית. מה שנתניהו מנסה כבר עשור וחצי ונכשל, לפיד השיג בחודשים ספורים. אנחנו לא יודעים אם לאהוב אותו או לסלוד ממנו, אבל ברור לנו שכבר עכשיו, רק חצי שנה אחרי שהבוקסר הפך לפוליטיקאי מן המניין, אנחנו כבר שכובים על הבטן, דופקים על המזרן ומתחננים בפני השופט שיוריד אותו מעלינו.

      יום ששונו הוא יום אסונו

      כמעט חצי שנה אחרי שנבחר למנהיג הנערץ על מעמד הביניים, וכבית הכל-אידיאולוגי של מאוכזבי הכל-דבר בישראל - הולך ומתבהר ש"הפוליטיקה החדשה" מורכבת מאסופה אינסופית של גימיקים וסטטוסים שמובילים לשומקום קוהרנטי ולשממה אידיאולוגית. לא חייבים לראות באמירה הזאת דווקא ביקורת: חלק מהגימיקים חביבים עליי מאוד (למשל העובדה שטס לאירופה במחלקת תיירים, או ויתר על הנהג - צניעות מבורכת); חלק מהסטטוסים ניחנים בהומור שובה לב (ההצעה "להפגין בעצמי נגד עצמי"); יש גימיקים מוצדקים ("שוויון בנטל"), ויש גימיקים מקוממים ("בעוד שנתיים יהיה פה טוב יותר"), ויש גימיקים שקריים ("מעולם לא עישנתי גראס"), ויש גימיקים שחוקים (העלאת אחוז החסימה), ויש גימיקים פופוליסטיים (ממשלה של 18 שרים), ויש גימיקים של חנופה למכנה המשותף הרגשי ("זועביז"), ויש גימיקים למכנה המשותף של השמאל ("צריך לחתור להיפרד מהפלסטינים") - אבל כל ניסיון למהול את הסטטוסים והגימיקים יחדיו לכדי רוטב אידיאולוגי שיעניק טעם לסלט הישראלי נדון לכשלון, ממש כמו הניסיון למהול שמן במים. לפיד היה ונותר פוליטיקאי של טורים מצוינים במוסף - וכל עיתונאי יודע שאתה חייב להצטיין רק עד הטור / הגימיק / הסטטוס הבא.

      כשאני חושב על דמותו של יאיר לפיד בשנה האחרונה, עולה לי בראש אותה תמונה מטאפורית שוב ושוב: דצמבר 2012, לפיד בשער הגיא, יד אחת על ההגה, יד שנייה ודאי ממשמשת תיק מסמכים מעור, כשהטלפון מצלצל. קול ישראל על הקו, יומן הבוקר. הסקרים מראים התרסקות ל"יש עתיד", 6-7 מנדטים לכל היותר, ויאיר נוהם בחיתוך הדיבור הצברי שלו, שכבר הפך לפארודיה על פארודיה, על רקע רעשי הרקע הבלתי נסבלים של כביש 1: "אני בדרך לבית המשפט העליון לעתור נגד החלטת הממשלה לתת פטור ל- 1,300 חרדים. למה שלי לא כאן איתי באוטו עכשיו? זה מה שאני רוצה לשאול? למה שלי לא כאן איתי? למה היא לא מגישה בג"ץ?". המראיין ברקע מנסה לשאול שוב ושוב על המנדטים, והסקרים, וההתרסקות הצפויה, ועינת שרוף ועופר שלח ושולי נתן ומה לא, אבל יאיר בשלו - למה שלי? למה? למה שלי לא? למה לא שלי?

      ה"למה שלי?" הזה ימשיך לטרטר כל אותו היום - על מדרגות בית המשפט ועל מדרגות הרבנות ובדרך חזרה לתל אביב: באינטרנט, ברדיו, בטלויזיה. נדמה שמעולם "הדרך ל..." (בג"ץ) לא הייתה כה ארוכה ומפותלת. מבחינתי, זה היה האירוע שהבהיר "למה-שלי" לא תנצח בקרב על מעמד הביניים את "למה-יאיר": כי היא תמיד תתפתל בהסברים מלאי אפולוגטיקה ותובנות ואידיאולוגיה, בעוד שהוא תמיד יאחז בהגה וישאל "למה שלי לא".

      וכך התעורר לפיד בבוקר שאחרי הבחירות כמועמד הבא לראשות ממשלת ישראל, ו"למה-שלי", שכולם יודעים שיש לה משנה אידיאולוגית סדורה עם רעיונות מצוינים (אבל אף אחד לא רוצה "לשתות איתה בירה" פן תאכל לו את הראש כל הלילה), נשלחה לספסלי האופוזיציה. כבר כאן התחילה הנפילה. יום ששונו היה יום אסונו, בפראפרזה על שירו של אבן גבירול שהתגלגל גם לפזמון של ערן צור. בצדק זרח האח הרחמן בנט, כשהבהיר שמוטב לו ההצלחה הצנועה שקיבל, על פני המגה-ניצחון של לפיד. כי אין בישראל מקום מסוכן יותר מאוויר הגבהים הדליל.

      המפלגה הבולשביקית

      אחרי שביקש-תיק-חוץ אבל הסכים-להיות-שר-אוצר, קיבל לפיד את ההחלטה המשמעותית ביותר של הקדנציה שלו: לחבק את פקידי האוצר ולהפוך לכלבלב ממושמע שלהם. זה כמובן לווה בסטטוס מתחסד על שיחה בינו לבינם, שכללה דיון אמפתי, אחריו נשלחו הפקידים להרהר כל הלילה ולחזור עם פתרונות לבעיות של מעמד הביניים הישראלי. לפיד רצה להראות שהוא מעריך את אנשי משרדו, אבל בדרך שכח שפקידים אלה אחראים יותר מכל מגזר אחר במשק על "השיטה" - אותה שיטה שמסרה את מחצבי ישראל לידיהם של טייקונים, שהפריטה כל חלקה טובה, שמסתכלת על תושבי ישראל דרך זכוכית מגדלת של טבלאות אקסל ושמכתיבה מאז ומתמיד את המדיניות הכלכלית לממשלות ישראל המתחלפות.

      אם לפיד כל כך מאמין בפקידי האוצר - מדוע לא דרש מהם לעצור את תופעת "הדלת המסתובבת", אותה דלת שגורמת להם להיכנס לאוצר כבוגרים "עניים" של מיטב האוניברסיטאות, ולצאת ממנו הישר לזרועותיהם של העופרים והתשובאים והאריסונים עם ג'ובים עתירי-משכורות ובונוסים של מיליונים? אם הוא מודאג ממחירי המים - מדוע לא יבחן את ההחלטות שהתקבלו תחת לחץ על כמויות התפלה מופרזות? אם הוא חרד כל כך לתקציבה של "משפחה ממוצעת", מדוע בחר להתחיל לקצץ דווקא מקצבאות הילדים של אותה משפחה?

      אפשר להמשיך ברשימה הזאת, והמוספים הכלכליים ודאי ימשיכו ללקט בספר התקציב בשנתיים הקרובות (אז, כמאמר אחד הסטטוסים, "יהיה פה טוב יותר") - אבל התשובה לשאלות האלה כבר עכשיו די ברורה: לפיד לא מביא באמת בשורה חדשה לפוליטיקה הישראלית. הוא מביא פכים קטנים ושובי-לב מחייו של כותב טורים מחונן. גם המפלגה שלו, עתירת הכוכבים, מיהרה להתכנס תחת האג'נדה המוגבלת הזאת. לכן בכל בוקר אנחנו זוכים לשמוע את טובי הבחורים והבחורות של סיירת יאיר - יעל גרמן, מאיר כהן, עופר שלח, עליזה לביא ואחרים - ממחזרים לעייפה את דף המסרים שחילק להם היו"ר. כשהח"כים של "ישראל ביתנו" מתנהגים באופן כל כך ממושמע - אנחנו קוראים להם "הגמדים של איווט", ומדביקים למפלגה שלהם את התווית "בולשביקית". אבל אין ולא הייתה מפלגה בולשביקית יותר מ"יש עתיד", שחבריה כה צייתנים לבוס הכל-יכול (אותו לא ניתן להדיח, כמובן, עד 2020).

      כשלפיד נסע לפגוש את נתניהו אחרי הבחירות, הוא יצא מביתו עם מגבת סגלגלה על העורף, מלא חיוכים, בדרך אל אימון הקראטה. העיתונאים, שתמיד מוצאים עצמם "מופתעים" מהמהלכים של ראש הממשלה השובב, שמחו לראות שגם יאיר אוהב לעשות להם "שיגועים". ב"ארץ נהדרת" מיהרו לכתוב מערכון, שבו אומר נתניהו (מריאנו אידלמן) ללפיד (אלי פיניש): "אני שמח לראות שבדיוק כמוני, גם אתה אוהב להתחיל את היום עם איזה שקר טוב".

      לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה!

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il