אחת ההדלפות הביטחוניות המשמעותיות והמרתקות ביותר בהיסטוריה האמריקנית פורסמה בעיתון הבריטי "גרדיאן". את השלכותיה, כך נראה, לא יקבע משרד המשפטים בוושינגטון, אלא תקבע לשכת הנשיא בסין.
בפני המצלמה ממקום מסתורו בהונג קונג, הודה אדוארד סנודן, עובד לשעבר של הסי-אי-איי בן 29, כי הסכים לוותר על משרתו כאנליסט בדרג ביניים של הסוכנות לביטחון לאומי (NSA), כדי לחשוף את אחד הסודות הגדולים של הממשל.
השאלה המתבקשת היא מה היו מניעיו של סנודן בחשיפת מערכת המעקב האלקטרוני "פריזם": מה גורם לבחור צעיר ומוכשר למדי, שעבד אצל כמה קבלני משנה של הפנגטון, לוותר על הצבה נחשקת בהוואי עם בת-זוגו ועל משכורת של 200 אלף דולרים בשנה, כדי להתמסר לחסדיהם של עיתונאים בריטים ולמסור לידיהם את סודותיה הכמוסים של ארצו.
שאלת המניע מתחדדת משום שהפרסום על מערכת "פריזם" אמנם מעורר טלטלה בארצות הברית ובקרב אזרחיה הידועים בחרדתם לפרטיותם, אך הפרסום אינו צפוי לגרום אותה מידה של זעזוע בבית הלבן. מיזם המעקב החל לפעול בשלהי כהונתו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, ולמרות שצמח לממדי שיא בתקופתו של ברק אובמה, תוך שיתוף עם ממשלת בריטניה - הרי שהוא מעוגן בחוק.
הנשיא אובמה יצא לאחרונה בשן ועין, אך בחתיכה אחת, מפרשות שהיו עלולות לסבך אותו כהוגן, דוגמת ההאזנה לעיתונאים מסוכנות הידיעות אי-פי או ההתנכלות של רשות המסים לארגוני הימין. הדמוקרטים בוועדת הביטחון של הסנאט מגוננים על המיזם; האם דווקא הרפובליקנים יתקפו אותו על דאגתו המוגברת לביטחון הלאומי? ממילא, כפי שאמר אובמה, "אף אחד לא מאזין לטלפונים עצמם" אנחנו רק בודקים מי מתקשר למי.
בסדרת הראיונות, הדגיש סנודן כי לתפישתו, לא עשה כל רע כשחשף את המערכת אלא רק התכוון לפרסם בפומבי את עוולות הממשל. הוא הבהיר כי הוא מבין שייאלץ לסבול בשל מעשיו. הוא דמע כשנשאל מה עלול לדעתו לעלות בגורל משפחתו. אך עליו לזכור שגם "בלשי האינטרנט" - הבלוגרים החטטניים יחפרו בתולדות חייו ויהפכו בהם כדי למצוא כל ספקולציה שעלולה להציע מניע למעשיו. הרי טענתו לחשיפת צדק, הראויה בפני עצמה, נדמית לרבים כשאלה שיש להכריע בה מיד: או גיבור, או בוגד.
ההשוואה המתבקשת היא למקרה של ברדלי מנינג. רק בשבוע שעבר, אחרי שלוש שנים של מעצר בתנאים קשים, נפתח משפטו של הטוראי שהדליף מאות אלפי מסמכים דיפלומטיים לג'וליאן אסאנג' ולאתר ההדלפות ויקיליקס. אסאנג' עצמו "מבלה" זה יותר משנה בשגרירות אקוודור בלונדון בתוקף מקלט מדיני שהוענק לו, מחשש שיוסגר לשבדיה לחקירת אונס - ומחשש שיוסגר משם לארה"ב כדי לעמוד לדין על ייסוד אתר ההדלפות. מנינג, שנעצר בעיראק, למעשה "נמכר" למערכת המשפט וצפוי לעונש של לפחות 150 שנות מאסר.
אשר לגורלו של סנודן, המושכות נמצאות בידיה של סין. לפני שהתראיין ל"גרדיאן", ארז את כל חפציו ועבר להונג קונג, וגם חברתו נעלמה מבית מגוריהם המשותף בהוואי. תחילה, סיפר, שקל לבקש מקלט מדיני דווקא באיסלנד, "משום שיש לה מחויבות רגשית לחופש הביטוי ולזכויותיהם של המתנגדים הפוליטיים".
מדוע בחר סנודן לבסוף לעבור דווקא לעיר הנמצאת תחת חסות סינית, חרף הסכם ההסגרה שיש לה עם ארצות הברית? חובבי הקונספירציות טוענים כי כאן טמון המניע העיקרי שלו להדלפה: הוא "אנטי-אמריקני ומתנגד לממשל אובמה". יש מי שמעגן את הטענה הזו בדבריו של סנודן, לפיהם בבחירות 2008 הוא הצביע "למפלגה שלישית" כלומר לא לאובמה ולא לג'ון מקיין. ב-2012 הוא תרם 500 דולרים לרון פול, ממייסדי תנועת "מסיבת התה" שהתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, וידוע בעמדותיו הבדלניות.
זמן הנקמה?
מאחורי המעבר של סנודן להונג קונג ישנו כנראה הסבר אחר, גם אם אין בו מספיק כדי לחשוף את המניע למעשיו. הונג קונג רשאית להסגיר את סנודן לארצות הברית, אך היא חייבת לקבל לשם כך את אישורה של בייג'ינג, הבוחנת כל בקשה של משרד המשפטים האמריקני. ב-2008 שיחררה הונג קונג, ללא הסברים, איראני שוושינגטון דרשה להסגירו בחשד לסחר בנשק. האם הפעם סין תהיה מוכנה למכור בקלות את "חושף העוול הקפיטליסטי" המפורסם ביותר בעולם, רק כדי לשמור על יחסיה המתחממים עם הממשל בוושינגטון? הרי רק בסוף השבוע האחרון נפגשו בקליפורניה הנשיא אובמה ומקבילו הסיני, שי ג'ין-פינג. האם בטיול בחווה המוריקה, כבר ידעו שניהם על הפורענות שעומדת להתרגש?
אך עם כל הכבוד לברק אובמה, סין עדיין צריכה להפגין את כוחה כאימפריה מול ארצות הברית ובכלל, ובייג'ינג עשויה בקלות לסרב להסגיר את סנודן כמפגן שרירים מול ארה"ב. כזכור, בשנה שעברה סייעה השגרירות האמריקנית לפעיל זכויות האדם הסיני, צ'ן גואנג-צ'נג, להימלט לניו יורק, אחרי שעבר עינויים בארצו. ימים רבים עשויים לחלוף עד שיתברר גורלו של סנודן, שעלול להפוך לפיון במשחק המעצמות.
בעניין אחר, ראוי לשבח את העיתון הבריטי ה"גרדיאן" על החשיפה החשובה. מדובר באחת ההדלפות הביטחוניות המשמעויות בהיסטוריה, לצד הדלפת מסמכי הפנטגון במלחמת וייאטנם לניו יורק טיימס והדלפת מסמכי ויקיליקס (את האחרונים פרסם גם הגרדיאן, יחד עם שורת עיתונים אחרים ברחבי העולם). אך חשוב גם לשאול מדוע הסכים העיתון לחשוף את זהותו של המדליף, גם אם סנודן התעקש על כך בעצמו.
סנודן תחילה הציע את הסיפור ל"וושינגטון פוסט". העיתון האמריקני פרסם תמלילים של שיחות הצ'אט עמו בעת שהסתתר תחת שם קוד, בהן הביע המדליף את התנאים לפרסום החשיפה. ה"פוסט" סירב להתחייב לכמה מהתנאים, בהם פרסום כל שקפי המצגת שמפרטת את אופן פעולת מערכת המעקב, והעיתון גם הודיע שיבקש תגובה מגורמי ממשל להדלפה ולנזק האפשרי ממנה.
אמינות הפרסום של ה"גרדיאן" גדלה עשרות מונים כאשר המדליף הזדהה בשמו ובתפקידו והתייצב מול המצלמות, אך הפרסום גם חשף אותו לסיכון עצום, כמו גם את המראיין. חשיפת המקור היא דילמה שכל עיתונאי נמצא בה, ולעולם אין לה תשובה אחת.
