פשע שנאה, ועוד איך

אחרי כמעט ארבע שנים בהן הייתה הקהילה הגאה עורגת בכמיהה לכל בדל מידע אפשרי על פשר הרצח בבר-נוער, נראה כי סוף-סוף הסיפור הטראגי מגיע לסופו, ואם אכן כל אותן שמועות על אודות הרקע למעשה נכונות, הדבר מטריד שבעתיים. העיתוי - ערב מצעד הגאווה בתל אביב - הוא תזמון נהדר להזכיר לכולנו מהי שנאה, למה היא גורמת, ואיך אפשר לנצח אותה.

במשך שנים רבות הייתה הקהילה הגאה מודרת ומופלית מבחינות רבות. למעשה, בתחומים רבים עדיין מופלים הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים מזכויות אדם ואזרח בסיסיות. אך במרוצת השנים, ובעקבות שורה של מאבקים שניהלו חלוצות וחלוצים אמיתיים, ובזכות נאורותם של שופטי בית המשפט, חלו שינויים שהפכו את חיי הציבור הגאה לקלים יותר. הלגיטימציה גברה, ההומופובים הפכו להזויים, ותל אביב הוכתרה כאחת מערי העולם הטובות ביותר להומואים. ברלין מעולם לא נראתה קרובה יותר.

ואז, במוצאי שבת אחת בקיץ 2009, צרור יריות גדע את מה שנדמה היה כתור הזהב של הקהילה. מבזקי חדשות וטלפונים מבוהלים פילחו את השגרה עם בשורות איוב על "יריות, פצועים והרוגים בבית קפה תל אביבי המזוהה עם הקהילה הגאה", כמו שאמר לי חבר קרוב בטלפון הראשון שקיבלתי באותו ערב ובישר לי את החדשות הרעות.

היום, ארבע שנים אחרי, נראה שהסיפור מגיע אל קצו, והידיעות מדברות על "מעשה נקמה" ומרגיעות ש"לא מדובר בפשע שנאה". ברגע שראיתי את הכותרות הללו, וכשחרושת השמועות התחילה להתגלגל במרץ רב, השתכנעתי סופית שאכן מדובר בפשע שנאה, ועוד איך. הרי בכל תרחיש שלא יהיה, אדם שנוטל בידיו רובה, ומגיע באופן מתוכנן ומתוזמן למקום שוקק ופעיל של נוער גאה במרכז תל אביב, מכוסה במסכת פנים שחורה על פי התיאור, ומרסס בלא רחם את כל מי שנקרה בדרכו, ועל הדרך גובה את חייהם של בחור צעיר ונערה בת בקושי 16, לא יוכל לעשות זאת אם אינו מגובה במטענים כבדים של שנאה.

ומילה על התזמון, ערב מצעד הגאווה בתל אביב: זה לא סוד - בשנים האחרונות הפך מצעד הגאווה בעיר למסיבה ססגונית ורבת חן, מעוטרת בדראגיסטיות עליזות, במשאיות הנושאות קמפיינים קהילתיים או בעיקר פרסומיים, בקבוצות חברתיות בקהילה, ובליינים של מסיבות ומועדונים מז'אנרים שונים ומגוונים. הרבה דברים אפשר לומר על מה שהמצעד הפך להיות, אך מה שבטוח, הוא לא בא לדבר על מאבקים. ושלא יובן לרגע לא נכון - יש מקום לחגוג, יש הרבה במה להתגאות, אבל האם במומנטום היחיד והמיוחד הזה, שמוציא לרחוב כל כך הרבה אנשים, שהפך להיות אותו יום אחד בשנה שבו הקהילה הגאה ותומכיה מתגייסים ומתלכדים, האם לא נכון למנף אותו לטובת המאבק שלנו בשנאה, בלגיטימציה הציבורית שעוד נדרשת, ובהומופוביה האלימה מהסוג שחשבנו שלא תקרה עוד, עד שחזרה במלוא כיעורה באותו ערב לפני ארבע שנים?.

השנה, בעודנו צועדים בגאווה, לצד המשאיות, המוזיקה ומופעי הדראג, אנו מקדישים כל שעל שנעבור בו למאבק באלימות, בשנאת החינם, בזילות חיי האדם. זו מהותו האמיתית של המצעד, וזה המסר שצריכה להעביר קהילה גאה וחזקה.

הכותב הוא דרור מזרחי, יו"ר פורום גאו?ת, הפורום הגאה של מרצ, ומועמד ברשימת מרצ למועצת העיר תל אביב-יפו

לקריאה נוספת:
הרצח בבר-נוער – לא רק הסיפור הפרטי שלי / שירלי קובלסק
10 הערות על מצעד הגאווה / גיא ארד

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il