הרצח בבר-נוער – לא רק הסיפור הפרטי שלי

"סיום לסיוט", אפשר לתת את הכותרת הזו, בעקבות מעצר החשודים בפיגוע הירי בבר-נוער. אחרי כמעט ארבע שנים של חקירה מאומצת ומבוי סתום, הפרשה כנראה פוענחה. ארבע שנים של חוסר ודאות, של חרדות וחשש מתמיד – ומה אם שוב יגיח? פתאום יחזור? כמו צל שחור שרודף, קיים תמיד - אי שם מאחורינו. צל בלי פנים, בלי צורה, מאיים. אבל אתמול, כשנחתה הידיעה, אי אפשר להגיד שהייתה שם שמחה גדולה. בזמן שמדברים על כך שהנה, יוכלו הנרצחים לנוח בשלום, והנה, נסגר מעגל - הרבה רגשות התרוצצו בפנים, ולא הצלחנו למצוא את השמחה שכל כך מצפים מאתנו שנחוש, והלוואי שהיה לנו רק איזה מעגל, שבו הנה מתקרבים להם שני הקצוות זה אל זה ואנחנו רק צריכים לסגור.

אני זוכרת את היום שבו חשבו שמצאו את הרוצח, כאשר יעקב טייטל "התהדר" בביצוע הרצח הזה. זה תפס את הקהילה, כמה מוזר, גם אז - ביום מיוחד, "יום פרויקט לארמי" - הצגה שהועלתה בו-זמנית בעשרות מדינות, לציון 11 שנים לרצח מתיו שפרד בארצות הברית בשל היותו הומוסקסואל, אירוע שהניע את גלגלי המאבק נגד הומופוביה.

התאספנו שם לפני ההצגה, והרוחות סערו: הצעירים שהיו בבר-נוער בערב הפיגוע תיארו את הלחץ, הבחילות והחרדות שאחזו בהם בעקבות הידיעה. המחשבה שהדמות המטושטשת תקרום עור וגידים, שהמפלצת תעמוד מולם בשר ודם, ששוב יצטרכו לעמוד מול העיניים ההן, שעוד מעט יוזמנו שוב לחקירה, ששוב יצטרכו לחזור על מה שהיה שם, ששוב יעלו ויבואו הזוועות ואתן סערות הנפש, הלילות בלי שינה. כפי שהם פחדו מאותה דמות שחורה, עטוית מסכה, בלי פנים, כך הם פוחדים היום לא פחות, פוחדים מן המפגש המחודש הזה, שיצית באחת את כל מה שהם עמלים כל כך לכבות ביומיום, לא תמיד בהצלחה.

נכון שזו קלישאה להגיד "החיים נחלקו ללפני ואחרי". אבל באמת השתנו דברים מאז, אצל כולנו. גם אצל בני, שהיה שם ולא נפגע פיזית, אבל יש פצעים שלא נראים, והם קשים לפעמים הרבה יותר, ומגלידים הרבה הרבה יותר לאט, אם בכלל. ממשפחה תומכת שמקפידה שהכל יהיה בשקט ("אוהבים אותך רק שלא יידעו") הפכנו למשפחה שיוצאת החוצה, להיראות, להיאבק יחד אתו.

אני מבינה שזה כבר לא רק הסיפור הפרטי שלנו, אלא סיפור חברתי. שגם לנו, ההורים, יש אחריות על איך ייראו הדברים, איך ייראו החיים של הבן שלנו, איך תיראה החברה שלנו. החיים השתנו גם בקהילה – הרבה יותר תמיכה וחיבוק מגורמים חיצוניים אל מול גלי הומופוביה גואים ללא הרף. יותר גיבוש, נדמה לי. בוודאי יותר הכרה. "בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח", שרה חווה אלברשטיין. אז אפשר להגיד שאחרי ההתגייסות שחווינו בעקבות האירוע הגורלי ההוא, גם להשתייך לקהילה הגאה נעשה קצת יותר נוח. לפחות פה ושם.

כי הקללה "הומו" היא עדיין הקללה הכי איומה בעיני תלמידים, ועדיין בעיני צעירים רבים להיות הומו זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות למישהו. בבתי ספר עדיין מתעללים בתלמידים להט"בים, ומערכת החינוך עוד לא התארגנה מול התופעה הזו ועדיין חוששת לגעת בה. אנשי חוש"ן – ארגון לחינוך ושינוי, שמנסים להגיע לבתי ספר תיכוניים כדי לקיים הסברה בנושא הנטייה והזהות המינית עדיין נתקלים בסירוב בקרב מנהלי בתי ספר רבים. כן, כן - גם בתל אביב הנאורה. חרף הידיעה שמדובר ב-10% מן האוכלוסייה, כל תלמיד עשירי. ועדיין, שני בנים שמתנשקים עלולים למצוא את עצמם בבית חולים, כי זה לא מצא חן בעייני מישהו, בעוד גילויי אהבה בין גבר לאישה לא יעוררו בעוברים ושבים מן צורך לזרוק עליהם אבנים או להכות בהם באגרופים.

וכן, מובן שיש נחמה בכך שהחשוד במעשה נתפס. ללא ספק זה מביא לסיומו של פרק - פרק אי-הידיעה. זה לא מביא לסיומה של השנאה, זה לא מביא לסיומו של הפחד. חבל שיש ניסיון לטשטש את העובדה שמדובר בפשע שנאה. כשאדם שנכנס ויורה על עשרות בני נוער ללא הבחנה, בלי שהוא מכיר אותם ומתוך ידיעה ברורה שאף אחד מהם לא עשה לו מאום, רק בגלל השתייכותם לקהילה מסוימת, מדובר בפשע שנאה, איך שלא מסתכלים על זה.

לסיום חשוב לי לכתוב כמה מילים על תהל"ה, ארגון תמיכה להורים של הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים; ארגון שעזר לנו ותמך בנו כשגילינו שהבן שלנו הומו, ועוד לא ידענו מה לעשות עם מידע כזה שתוקף אותך פתאום; ארגון שמהר מאוד עברתי מהצד הנתמך לצד התומך שבו. אימהות פוגשות הורים שמתקשים לקבל, פוגשות בני נוער מפוחדים.

גם אחרי הרצח, וגם היום, יש בני נוער שסובלים מהתעללות על רקע הומופוביה בבית הספר. רבים מהם מתמודדים איתה לבד, בבדידות, ללא יד מושטת, בגלל הפחד שהיא לא תפגוש שם בצד השני יד מלטפת, משתוקקים לתמיכה, הכרה ואהבה של הוריהם. אך במקום לתת לכך ביטוי, מסתתרים ומסתגרים מפניהם – כי יותר מכל, הם אומרים, הם חוששים מהרגע שההורים יידעו. בדמיונם - אולי הרגע הזה יהיה כל כך קשה, שכבר אי אפשר יהיה לחזור ולהיות משפחה רגילה.

אחרי ההתקפה הרצחנית בבר-נוער הרבה הורים התעוררו והבינו שהם צריכים להיות שם, בשביל הילד שלהם. הם באו לקבל תמיכה לעצמם, ללמוד לקבל את השונות של הילד, להפסיק לפחד. קבוצות תהל"ה גדלה והתרחבה בתקופה שלאחר הרצח. כיום כמעט בכל מקום בארץ יש קבוצה, והורה נותן כוח להורה, בתוך מעגל שהולך וגדל.

הכותבת היא אמו של אחד מנפגעי הירי בבר-נוער, אשת טיפול ומתנדבת בארגון תהל"ה

עוד על ההתפתחויות בפרשה
שכני החשודים ברצח בבר-נוער: "היה ברור שיסתבכו"
המשטרה: הנערים לא היו המטרה, "לא פשע שנאה"
התפתחות בחקירת הרצח ב"בר-נוער" בתל אביב

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il