הצילומים מהפגנת הרבבות באיסטנבול הפכו לפסטורליים מרגע שהמשטרה הסיגה את כוחותיה מכיכר טקסים. מרגע שהמשטרה עזבה, אין מול מי להשתולל, וההפגנה מזכירה את הפגנות המחאה החברתית בישראל לפני כשנתיים: צעירים רבים, דגלים מונפים, אין מנהיגים שישלהבו את ההמון, ואין צעקות שמופנות למטרה קבועה.
חמישית מאוכלוסייתה של טורקיה הם חילונים. אלה מתעבים את ראש הממשלה ארדואן מאז עלה לשלטון לפני 11 שנים, ושמחים על כל הזדמנות להפגין נגדו. רבים מהם מפגינים כעת בכיכר, אך אלה לא יעשו את ההבדל, שטמון באוכלוסיות חדשות שהצטרפו למחאה. מי הם אותם מפגינים חדשים?
כיכר טקסים שבמוקד ההפגנות היא הריאה הירוקה היחידה באזור, היושבת בלב אזור תיירותי שמוכר לישראלים רבים, הכולל את רחוב החנויות המפורסם איסתיקלל. בעיר ענקית כמו איסטנבול, המונה 15 מיליון תושבים, יימצאו לפחות עשרות אלפי אזרחים ופעילים סביבתיים שחושבים שזה מטורף. אליהם מצטרפים לאומנים טורקים המתנגדים להסדר עם הכורדים, בו כלל ארדואן את מי שנתפס בטורקיה כארכי טרוריסט, מנהיג המחתרת הכורדית הכלוא עבדאללה אוצ'לן.
קבוצה נוספת של מפגינים מתנגדת לתמיכה הבלתי מסויגת של ארדואן באופוזיציה למשטר אסד בסוריה. ארדואן מארח חצי מיליון פליטים סורים, מאמן את צבא המורדים ומנסה לארגן קואליציה אירופית-אמריקאית נגד אסאד ויש בטורקיה מי שמתנגד לכך. לכל אלה הצטרפו גם חוגים דתיים מתונים שתמכו בארודואן עד לאחרונה, אך כעת מתחילים לדבר על שחיתות, ריכוזיות והעדפת קרובים. דיבורים מוכרים ממחוזותינו, על קשרי הון-שלטון.
עד עתה, בחר ארדואן לנהוג במתינות מול המחאה, והסיג את המשטרה מהכיכר. הוא בהחלט יכול, כפי שאיים, להוציא מיליון מתומכיו להפגנות נגד, אך לא בטוח שייבחר בכך. קשה להבין את ההיגיון שבהרס מתחם הכיכר והקמת מרכז מסחרי שם. זו הכיכר של החילונים, של הרפובליקה, של אתא טורק, של החייל האלמוני. זהו עצב מאוד רגיש ושגיאה פוליטית. ארדואן מאוד פיקח וחושיו הפוליטיים מחודדים. הוא מבין שאפשר לעצור את המחאה די בקלות. השינוי בפארק לא בנפשו, ואפשר להעריך שהוא יחליט לוותר עליו.
אלון ליאל היה מנכ"ל משרד החוץ ונציג ישראל בטורקיה