בנט, מלאכתו נעשית בידי אחרים

שני חוקים הקשורים לבחירת הרבנים הראשיים עומדים על סדר היום בימים האחרונים, בעוד מועד הבחירות לרבנות, בחודש יולי, הולך וקרב. הראשון הוא "חוק שטרן" (על שם יוזמו, ח"כ אלעזר שטרן מ"התנועה") להגדלת הגוף הבוחר את הרבנים ולהגדלת שיעור הנשים בו. החוק השני הוא "חוק עמאר-אריאל" ביוזמת חבר הכנסת זבולון כלפה (הבית היהודי), המסיר את ההגבלות המונעות ההתמודדות: הגבלת הגיל - מעל 70; וההגבלה המונעת התמודדות על כהונה שנייה. הגבלות אלו מונעות כיום מהרב שלמה עמאר להתמודד על כהונה שנייה כרב ראשי ספרדי, ומרב העיר רמת גן, יעקב אריאל, להתמודד מפאת גילו על תפקיד הרב הראשי האשכנזי.

שני החוקים משרתים מטרות מנוגדות: בעוד שחוק שטרן אמור לחזק את סיכוייו של הרב דוד סתיו, יו"ר רבני "צהר", לזכות במשרת הרב הראשי האשכנזי, הרי שחוק עמאר-אריאל, שנתפר במיוחד עבור שני הרבנים, עלול להותיר את סתיו מחוץ למרות ולשלוח אותו אחר כבוד חזרה לתפקידיו הנוכחיים כיו"ר הארגון הארגון הרבני הליברלי, ורבה של העיר שוהם.

חוק שטרן עבר בשבוע שעבר בקריאה טרומית בכנסת, למרות היעדרותם התמוהה-משהו של רוב חברי סיעת הבית היהודי, ואילו חוק עמאר-אריאל שהיה אמור לעלות אתמול (ראשון) להצבעה בוועדת השרים לחקיקה - אך נמשך על ידי כלפה ברגע האחרון לאחר שהבין שהוא לא יעבור בוועדה ושהליכוד מעוניין להעביר אך ורק את החלק בחוק הנוגע לעמאר. "דיל עמאר-אריאל" בין הבית היהודי לש"ס למעשה ירד מהפרק.

ההתפתחויות עד כה, כך ניתן לומר כבר כמעט בביטחון מלא, סוללות את הדרך לבחירתו של הרב דוד סתיו לרבה האשכנזי של מדינת ישראל, ואולי אפילו לבחירתו של רב ראשי ספרדי ציוני. הכול, כמובן, בתנאי שההצעה תעבור גם בקריאה ראשונה ושנייה, וחוק עמאר-אריאל חלופי לא יעלה שוב על השולחן ויימצא לו רוב (דבר שנראה, לפחות לפי שעה, חסר סיכוי לחלוטין).

רבים הרימו גבה למראה התנהלות הבית היהודי בנושא חוק שטרן - אך הדברים אינם מסובכים כל כך. אין ספק ששורר עימות בתוך המפלגה, ואם עד ההצבעה עלו ניחושים לגבי מספר חברי הסיעה התומכים בכל צד, בהצבעה הדברים הובררו לחלוטין: יו"ר המפלגה, השר נפתלי בנט, השר אורי אורבך ויו"ר הסיעה איילת שקד רוצים שהרב דוד סתיו ייבחר לרב הראשי; מנגד, יתר תשעת הח"כים, ובראשם שר השיכון אורי אריאל רוצים את הרב אריאל ואת הדיל.

יש כאלו שמייחסים לבנט "זגזוג" או חוסר שליטה בסיעתו, אבל למעשה התמונה שונה. הגוף הבוחר לבחירת הרבנים הראשיים נמצא כיום ביחסי כוחות המעניקים לחרדים, על פי הערכות המחמיאות, 50% שליטה. בנט היה ער לכך, ולדידו היה ברור שאם מועמד ציוני אחד לפחות עומד על הפרק, הוא חייב לסגור דיל עם ש"ס - והדבר אף הוכנס להסכם הקואליציוני, והוגדר "חוק עמאר". אלא שמאז, דברים השתנו. ח"כ שטרן החליט להעלות את חוק הגדלת הגוף הבוחר, שהקטין מאוד את כוחם של החרדים בוועדה (בגלל ריבוי הנשים). לפתע, הדיל כבר נראה לא כל כך חשוב, ולכן בנט לא ניסה לקדם אותו. אם הכול היה הולך כשורה, הדיל היה נופל מזמן - אבל גם לבנט יש יחס של כבוד לרבנים, ובמיוחד לרב חיים דרוקמן, וכשהאחרון לחץ "להריץ" את הרב אריאל, בנט לא יכול היה לעמוד מולו ולהתנגד בצורה נחרצת.

גם חברי סיעתו של בנט לחצו, ובמיוחד השר אריאל, שברגע האחרון הצליח לסגור כביכול דיל עם אריה דרעי, שבינתיים הפך ליו"ר ש"ס. בנט מצא עצמו במלכוד. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, גורסת האימרה הידועה - ובנט לפחות קיווה שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים: הדיל ייפול, והרב סתיו ייבחר. ואכן - זה מה שקרה.

אין ספק שבבית היהודי, לפחות בנושא זה, אין יישור קו של חברי המפלגה עם היו"ר. לפני שבועות מספר הצהיר בנט כי הסיעה תומכת בחוק שטרן. בתגובה הגיש אורי אריאל ערר על החוק, וההצבעה נדחתה בשבועיים. בנט לא אהב את זה, אבל ידע שבסופו של דבר, הוא יצליח להתמודד עם העניין. התחנה הבאה שקצת מלכדה את בנט הייתה הסכמתו של הרב עובדיה יוסף לדיל פני כמה שבועות, והתנייתו בהסכמת בנט ובהורדת חוק שטרן.

פוליטיקה חדשה או לא, בנט יודע לעשות פוליטיקה - ובישיבת הסיעה ביום שני האחרון הוא השתדל לצאת טוב עם כל הצדדים. תחילה הודיע שהוא תומך בדיל, ושיפעל לקדם אותו. כדי להכין את הקרקע, הוסיף כי על פי הערכתו, אין סיכוי גדול שהוא יצלח, בגלל התנגדות רחבה לחקיקה הפרסונלית הנדרשת. בצורה כזו, אי אפשר לבוא אליו באמת בטענות - הרי הוא הכריז והוא ניסה, אבל זה לא הלך. בנט הבין שאם לא יצליח להוריד את הרב דרוקמן וחברי סיעתו מהעניין, יש לו "אחים" רבים לנושא בקואליציה ובכנסת, ועל אחים אפשר לסמוך.

מי שראוי לביקורת אמיתית הם דווקא שאר חברי סיעתו, שתמכו בדיל ורצו את הרב אריאל. אם הסלוגן של המפלגה היה "משהו חדש מתחיל", מתברר שבבית היהודי לא כולם הפנימו את זה, ניסו לעשות הכול כדי לסגור דיל עם ש"ס והתאמצו לא להוביל מהלכים שישנו סדרי עולם. היה יותר מצפוי שמפלגה כמו הבית היהודי, שתומכת בייצוג נשי, תראה את הצורך בשילוב נשים בגוף הבוחר של הרבנים הראשיים - אך מתברר שאינטרסים מגזריים חשובים יותר מהערכים שעליהם הצהירו ערב הבחירות. קחו למשל את הח"כית שולי מעולם, החתומה על הצעת חוק להוספת ייצוג נשי בוועדה לבחירת דיינים. מעניין איך היא תסביר את היעדרותה מההצבעה, כשעל פי השכל הישר, היא הייתה אמורה להיות הראשונה שתתמוך בה.

בסיכמו של דבר, המנצח הגדול הוא בנט. בזהירות בזהירות, בלי לדרוך על יותר מדי רגליים בדרך ובלי לעצבן יותר מדי את הנוגעים בדבר, הוא הצליח לגרום לכך שסיכוייו של הרב סתיו לזכות ברבנות הראשית נראים טובים יותר מאי-פעם. חוק שטרן נמצא בעבודה בוועדה, והוא אמור לעלות להצבעה. רבים מהקואליציה וגם חלקים מהאופוזיציה תומכים בו, וסיכויו נראים מצוינים. חוק עמאר-אריאל כנראה ירד לעת עתה מהשולחן, וצריך שינוי דרמתי ביותר כדי להשיבו אליו. פוליטיקאי חדש או לא, נראה שבנט מצליח בהתנהלותו לקבל את מה שהוא רוצה עם כמה שפחות נפגעים ומשקעים. במידה והרב סתיו ייבחר, הוא בהחלט יוכל לזקוף זאת לזכותו ולזכות הצהרת כוונותיו. משהו חדש מתחיל? בהחלט.

דעה: בחירת הרבנים הראשיים - הזדמנות לתיקון