אפליה מקוממת נגד אתי אלון

ב-1 במרץ חצה בועז יונה בצעד קליל את שערי כלא הדרים. הדלתות נטרקו מאחוריו בפעם האחרונה, והוא יצא בז'קט ספורטיבי בניחוח איטלקי להתראיין בפני כלי התקשורת. כזכור, יונה היה מנכ"ל חברת "חפציבה", שבהתנהלותו רודפת הבצע גרם לקוני דירות לשים את כספם על קרן הצבי. משפחות רבות עברו להתגורר במקרה הטוב בבנייני רפאים ובמקרה הרע ברחוב, משפחות אחרות התפרקו. אגב, הניחוח האיטלקי הוא זכר לבריחתו לארץ המגף האופנתית.

לאתי אלון היה החודש פחות מזל בפני ועדת השחרורים. לה לא היה ז'קט בניחוח איטלקי משום שהיא לא ברחה לחו"ל והתקשורת "חגגה" על השורשים השחורים בשיערה. לפני 11 שנה התמוטטה אלון בזרועותיי במשרד עורכי הדין בו עבדתי בזמנו. היא הגיעה למשרד כדי להסגיר את עצמה ונשברה כשדיברה על הקושי לעמוד מול הלקוחות והעמיתים בבנק למסחר, שבכספיו מעלה. היא לא יכולה הייתה להגיע להסדר טוב, משום שלא הייתה לה אגורה לפצות את הנפגעים.

בניגוד ליונה, אלון לא הייתה בעלת בית מנקר עיניים ולא השתמשה בכספים שגנבה כדי להעלות את רמת חיי משפחתה. בעלה דאז, בעל חנות ירקות, יצא מדי יום לפנות בוקר לעבודתו. מאוחר יותר עזב אותה מאחר וראה בגניבה בגידה בערכי המשפחה. לעומתו, קידמה רעייתו של יונה את בעלה בשערי הכלא.

בכל הקשור ליונה אין תיאוריות ומומחים לנפש, הכסף מדבר. מי ששם בצד מיליונים ליום סגריר זכה לניכוי שליש, ואילו אלון יכולה רק להמשיך ולהביט על שערי הכלא נטרקים מבפנים ולחלום על איחוד עם ילדיה.

השופט שלי טימן כתב בין היתר בהכרעת הדין בפרשת הבנק למסחר: "בעיניי מצטיירת אתי אלון כקורבן של אהבתה ומסירותה, אהבתה לאחיה, הבן הבכור...". האם היה שופט בישראל שהתייחס במילים מלאות חמלה שכאלו ליונה, או יכול היה להגדירו כקורבן?

אתי אלון עשתה את המיטב במשך 11 שנות מאסרה, ולא נראה כי מסע השיקום של הקבלן היה מרשים יותר. למעשה, שירות בתי הסוהר טרח בכל הזדמנות להציגה כאסירה מצטיינת וכמנהיגה חיובית. אבל מסתבר כי בישראל של 2013 עדיף להיות נוכל מתוחכם ה"חוסך" כסף למדינה ודואג מראש לפיצוי. פיצוי שאנו רק יכולים לנחש את מקורו. אלון הייתה פחות מתוחכמת. היא לא שמרה בצד מיליונים, את הקנס שקבלה (חמישה מליון שקלים) ככל הנראה לא תוכל לשלם לעולם, ולכן תשב שנה נוספת בכלא. האם יונה היה מוכן לשבת יום נוסף בכלא בגין פיצוי או קנס? הצחקתם אותו. מדינת ישראל יודעת היטב מאיזה צד מרוח הכסף, וכשיש גורם היכול לצמצם נזקים פיננסיים למדינה כמו יונה, הוועדה תחליט על שחרורו.

בחוק שחרור מאסר על תנאי, קיים סעיף המשמש באופן נדיר בלבד את הוועדות. סעיף זה קובע כי במקרים בעלי נסיבות מיוחדות, הועדה רשאית שלא לשחרר אסיר מחשש לפגיעה באמון הציבור במערכת הצדק. בסעיף נעשה שימוש בעיקר במקרים בעלי גוון לאומי-מערכתי, למשל נגד יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג, ונגד קצין חיל האוויר הבכיר רמי דותן, שהורשע בקבלת שוחד.

אסיר אחר שייצגתי הורשע בגניבת קרוב למאה מיליון שקלים במסגרת היותו פעיל עלייה בברית המועצות. כמו יונה, הוא שוחרר ללא עשיית שימוש בסעיף הנ"ל והתחייב להפקיד פיצוי בסכום המתקרב לשני מיליון שקלים. המשותף לשניהם הוא היכולת להמציא כסף בזמן אמת או בעתיד.

התמונה המצטיירת ברורה. ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר הפכה לערכאה עונשית נוספת, ואילו "אמון הציבור" הפך למס שפתיים, המבטא יכולת כספית להסדיר חובות וקנסות. אם שחרורה של אלון מהווה פגיעה באמון הציבור, מה נאמר על יום שחרורו של יונה - יום שהוכרז על ידי לקוחות "חפציבה" כ"יום אסון"?

ועדת השחרורים כנראה לא שגתה בהחלטתה לשחרר את יונה, אך ההחלטה הזו רק מבליט את חוסר הצדק בעניינה של אלון - מקרה דומה לכל הדעות. ככה זה, כשתחכום ויכולת כלכלית גוברים על עקרון השוויון ויוצרים אפליה מקוממת.

הכותבת, הילה נאווי, הינה עורכת דין המומחית בדין הפלילי