מיוחד: כך נכשלה ארה"ב בסיכול עליית חמאס לשלטון

"זו ההצעה הטובה ביותר שקיבלנו אי פעם מישראל והטובה ביותר שנקבל", כך תיאר יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, את המתווה שהציג בפניו ראש ממשלת ישראל לשעבר, אהוד אולמרט, בסתיו 2008 להסכם שלום בין הפלסטינים וישראל. ואכן, הצעתו של אולמרט הייתה מרחיקת לכת בכל הסוגיות של הסדר הקבע: הפליטים, ירושלים ובעיקר הגבולות.

בכירים פלסטינים רמזו לאחרונה כי אבו מאזן היה מוכן לקבל את הנוסחה של אולמרט אפילו כיום. אלא שהקלישאה המפורסמת לפיה "מעולם לא היינו קרובים יותר", נכונה בחלקה בלבד. יו"ר הרשות לא נענה להצעה של ראש ממשלת ישראל לשעבר ואי-תשובתו להצעת אולמרט הפכה לכלי ניגוח של הימין נגד הפלסטינים. אולם ההחלטה של אבו מאזן, בניגוד להאשמות שנשמעו נגדו בישראל, לא נבעה מהחלטה שלא להגיע להסכם שלום עם ישראל, אלא משיקולים מדינים ופוליטיים אחרים.

הנוסחה של אולמרט תהפוך ביום מן הימים ככל הנראה להסדר הקבע בין שני הצדדים (אם אי פעם ייחתם כאן הסכם שלום), אך לא זכתה להתייחסות כמעט בכלי התקשורת הישראליים והפלסטיניים, אולי בגלל הייאוש הכללי שאחז בשני העמים באשר לאפשרות של שלום. אבל מה בדיוק ידוע לנו על מה שהציע אולמרט לאבו מאזן? מדוע זה האחרון לא השיב לה? כיצד הגיע דווקא אולמרט, מנסיכי הליכוד לשעבר, לנוסחה מרחיקת לכת כל כך? ומה היה חלקו של הממשל האמריקני בדיונים? בסדרה של שתי כתבות (על אף שאפשר לכתוב ספר שלם על הפרשה) וואלה! חדשות מנסה למצוא תשובות.

עוד הרבה לפני שהציג את המתווה שלו להסדר קבע, כמה ימים בלבד לאחר כניסתו ללשכת ראש הממשלה, היה צריך אולמרט להתמודד עם הירושה שהותיר לו אריאל שרון בנושא הפלסטיני - הבחירות לפרלמנט. שרון לקה באירוע מוחי ב-4 בינואר 2006 והמועד שנקבע לקיומן של הבחירות (לאחר שנדחו פעמיים - ביולי ובנובמבר), היה 25 בינואר. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה חודשים רבים לפני כן שלא לסכל את הבחירות הפלסטיניות, על אף אזהרותיו של ראש השב"כ דאז, יובל דיסקין, כי תוצאתן עלולה במקרה הטוב לחזק את חמאס ובמקרה קיצוני אולי אפילו להביא לניצחונו של הארגון האיסלאמי.

דיסקין, שהכיר את הזירה הפלסטינית היטב משנותיו הרבות בשירות, היה הבוטה מבין ראשי מערכת הביטחון בהתנגדותו לבחירות. בספטמבר 2005, ערב יציאתו של שרון לעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק (שם היה אמור לזכות בקבלת פנים של גיבור לאחר ההתנתקות), פנה דיסקין לראש הממשלה וביקש ממנו לשכנע את האמריקנים שיש לוותר על חלום הדמוקרטיה הפלסטינית, לנוכח הסכנה לפגיעה במעמדו של אבו מאזן. דיסקין עצמו, מתברר, נפגש עם לא מעט בכירים ונבחרי ציבור אמריקנים שהגיעו לישראל באותה תקופה והציג בפניהם את תמונת המצב בשטחים (אחד מאותם אמריקנים שקיבל סקירת מצב מדיסקין, היה לא אחר מאשר סנאטור צעיר מאילנוי בשם ברק אובמה, שהתארח במטה השירות בתל אביב בחודש ינואר, כשבועיים לפני הבחירות).

הפתח נחלש באופן משמעותי בגדה וברצועת עזה, הרשות הפלסטינית מרוסקת, "הכוכבים" האלקטורליים הגדולים של הפתח היו בכלא או שנהרגו ושמם של מנהיגים רבים אחרים נקשר בפרשות שחיתות. גם ראשי החמאס היו בכלא או שנהרגו, אולם בשונה מהמתחרים בפתח, הם לא נחשדו בשחיתות. המניות שלהם, בעיקר לאחר ההתנתקות, היו בעלייה והדבר השתקף היטב בסקרי דעת הקהל בשטחים. ככל שהתקרב מועד הבחירות, כך עלו המספרים של החמאס ואלה של הפתח ירדו. הסקרים הללו ידעו להצביע על המגמה הזו אך היו רחוקים מלהצליח להבין עד כמה הייתה חזקה התמיכה בחמאס. רובם הצביעו על פער ניכר לטובת הפתח, כשהחמאס צפוי היה לקבל כשליש מהקולות, לא יותר.

וזו אולי הייתה אחת הטעויות המרכזיות של הבית הלבן וה"סטייט דיפרטמנט" באותה תקופה - הם האמינו לסקרים. הממשל האמריקני היה משוכנע שהפתח ינצח ודווקא כניסה של החמאס לפרלמנט ולאופוזיציה תמתן אותו, או במילים אחרות - "תאלף אותו". הלקח של חיזבאללה שהצטרף לבחירות לפרלמנט הלבנוני ב-1992, לא נלמד כנראה במסדרונות משרד החוץ בוושינגטון והנשיא ג'ורג' בוש הבן לחץ על ראש ממשלת ישראל להסכים לקיום הבחירות.

וכך, שרון, דווקא לאחר הביקור בספטמבר בארה"ב והפגישה עם בוש, החליט לאשר את הבחירות ובכלל זה במזרח ירושלים, על פי דרישותיו של אבו מאזן. שם הייתה אמורה ההצבעה להיערך בסניפי הדואר כדי שלא תהיה בכך הכרה רשמית ישראלית בזכות פלסטינית על מזרח העיר. אולמרט, במובנים רבים בלית ברירה, לא ניסה לבטל את החלטתו של שרון. "ההבנה שלנו באותם ימים", הסביר בשיחה עם וואלה! חדשות אחד מבכירי לשכת ראש הממשלה באותם ימים, "הייתה שהדרך היחידה למנוע את הבחירות היא לשלוח חיילים עם רובים כדי לעצור את ההצבעה. המשמעות של צעד כזה מבחינת הקהילה הבינלאומית עלולה הייתה להיות קטלנית עבור מדינת ישראל".

אולם, כמה שבועות בלבד לפני הבחירות הפלסטיניות, החלו להישמע מסרים הפוכים מכיוונה של הרשות. עוד ועוד בכירים פלסטינים דווקא ניסו לשכנע את הצד הישראלי לבטל את הבחירות. מסרים בנוסח זה הגיעו משלל הכיוונים: ראשי המנגנונים ששוחחו עם עמיתיהם הישראלים (בהם ראש המינהל האזרחי בגדה דאז וכיום דובר צה"ל, תת-אלוף יואב (פולי) מרדכי, ראשי הפתח שעמדו בקשר עם הצד הישראלי ואחרים.

אבו מאזן התנגד תחילה למהלך. ראשי אש"ף הפצירו בו לבטל את הבחירות ולא להאזין להצהרות רברבניות של כמה מבכירי הפתח. "אני לא יכול לבטל", אמר להם בישיבות הסגורות במוקטעה. "החמאס יפוצץ את המצב בעזה אם אודיע על ביטול ללא עילה מספקת". העיתונאי שלומי אלדר כתב בספרו "להכיר את חמאס" שמוחמד דחלאן, אז בכיר אנשי הפתח בעזה, הוא שחשב על התוכנית שתספק לרשות סולם לרדת מעץ הבחירות - ישראל תודיע על סירובה לקיום הבחירות במזרח ירושלים והרשות כמחאה תכריז על ביטולן בכל השטחים.

ואמנם, ב-2 בינואר סימן אבו מאזן על כוונתו. בראיון לערוץ אל-ג'זירה אמר: "כולנו מסכימים שירושלים חייבת להיכלל בבחירות. אם היא לא תיכלל, כל הפלגים מסכימים שלא יהיו בחירות". למרבה ההפתעה, דווקא חמאס סתר את הקו של אבו מאזן. בכיר הארגון, מחמוד א-זהאר, הגיב לראיון ואמר שאין כל הסכמה מצד חמאס לבטל את הבחירות, גם אם לא יתקיימו במזרח ירושלים.

שבועיים בלבד לפני ההצבעה, הגיעה הבקשה מלשכת היו"ר עצמו. ראש צוות המשא ומתן שלו, סאיב עריקאת, נשלח לפגישה מיוחדת עם אנשיו של שרון שבה ביקש במילים הפשוטות ביותר שישראל תציל את אבו מאזן ממפלה בבחירות. עריקאת הבהיר שהרשות גם צפויה לתקוף את ישראל על הכרזה שאינה מוכנה לבחירות במזרח ירושלים וכי ישראל צפויה "לחטוף" שלל גינויים בעולם על האקט הלא-דמוקרטי לכאורה, אולם כך יצליחו הרשות וישראל להבטיח את שרידות שלטון הפתח.

פנייה דומה התבצעה כמעט בו זמנית לממשל האמריקני. מקורבו של אבו מאזן נפגש עם אחד מאנשיה של שרת החוץ דאז, קונדוליסה רייס, במסעדת דארנא ברמאללה. בפיו היה מסר ברור: צריך לרדת מסיפור הבחירות, אחרת - חמאס ינצח. הדיפלומט האמריקני הצעיר הגיב בשחצנות כמעט. לדבריו, הנתונים שיש בידי הממשל מצביעים על ניצחון צפוי של הפתח. הבכיר הפלסטיני המשיך והפציר בו: "אנחנו הולכים להפסיד בבחירות, הפתח מפוצל בין שתי רשימות (אז עוד אמור היה מרוואן ברגותי להתמודד ברשימה נפרדת), חמאס מנפנף בהתנתקות הישראלית מעזה כניצחון שלהם, התדמית של הפתח גרועה ואנשיו מתמודדים אחד נגד השני. אנחנו במצב גרוע ביותר". מקורבו של ראש הרשות ביקש מהדיפלומט להעביר בקשה לרייס: לאפשר את דחיית הבחירות בשישה חודשים שתבוא לאחר הודעה ישראלית על סירובה להצבעה במזרח ירושלים. המסר מתברר, לא חלחל בוושינגטון.

דב וייסגלס, ראש לשכתו של ראש הממשלה דאז, סיפר כי אכן הייתה פנייה פלסטינית לישראל בבקשה לסייע להם בדחיית הבחירות, בין היתר, באמצעות הודעה כי ישראל חוזרת בה מהסכמתה להצבעה של ערביי מזרח ירושלים. "שוחחתי על כך עם שרון והוא הסכים עקרונית למהלך כדי לסייע בכל דרך לאבו מאזן והרשות", הודה וייסגלס. "ראינו בבחירות סכנה. אלא שבין לבין, בשל לחץ אמריקני על אבו מאזן, הרעיון סוכל". מתברר שכמה ימים בלבד לאחר המפגש של הבכיר הפלסטיני עם השליח מטעם רייס במסעדת היוקרה ברמאללה, התקשר דייויד וולש, עוזרה של רייס לענייני המזרח התיכון, לאבו מאזן ואמר לו במילים בוטות: "אם תבטלו את הבחירות, שכחו ממספרי הטלפון שלנו".

האיום עשה את שלו וכבר באותו היום כינס אבו מאזן מסיבת עיתונאים ברמאללה שבה הודיע כי הבחירות יתקיימו בכל מקרה. ב-26 בינואר, הבינו האמריקנים את טעותם: חמאס זכה ב-75 מושבים בפרלמנט. הפתח ב-44 בלבד.

ממשרדה של קונדוליסה רייס נמסר כי אינה מוסרת הודעות לתקשורת בשלב זה.

את תגובתה של לשכת אבו מאזן לכתבה לא ניתן היה לקבל.

הניצחון של חמאס גרם להלם לא רק בקרב גורמי ההערכה בישראל. גם בארה"ב ובאירופה עוד לא ידעו כיצד לעכל את המהלומה הזו. "התחושה הרווחת בלשכה", סיפר אחד מאנשיו של אולמרט, "הייתה שאין עם מי לדבר". באפריל יצא אולמרט לוושינגטון לפגישה ראשונה עם הנשיא בוש מאז ניצחונו בבחירות בישראל והציג בפניו את תכניתו להמשך ההתנתקות החד-צדדית בגדה המערבית. בוש נתן לו אור ירוק, אך הסביר ש"אם תיווצר הזדמנות לחידוש המשא ומתן, אל תפסלו זאת בגלל שאתם במהלכה של תכנית אחרת".

אלא שאז באה חטיפת שליט שערערה עוד יותר את מעמדו של אבו מאזן ומלחמת לבנון שהחלישה את אולמרט. "אהוד הבין לאחר ועדת וינוגרד שההתכנסות בגדה אינה רלוונטית יותר", הוסיף הגורם. "באוקטובר, רייס וראש המועצה לביטחון לאומי סטיב האדלי נפגשו עם הצוות טי.אנ.טי - שלום תורג'מן היועץ המדיני ויורם טורבוביץ' ראש הלשכה, וביקשו מהם 'לחשוב על כיוון אחר'". ההחלטה של אנשי אולמרט הייתה ליזום פגישה ראשונה בין שני המנהיגים כדי לבחון לאן ניתן להתקדם משם. "לאחר כמה דחיות קבענו פגישה ראשונה לאבו מאזן ואולמרט ב-12 בדצמבר, במוצאי שבת", נזכר אחד מאנשיו הקרובים, "אהוד החליט להראות לאבו מאזן שהפעם ממשלת ישראל רצינית מתמיד".

בשבוע הבא - הפרק השני בסדרה.

עוד בנושא היחסים בין ישראל לפלסטינים
דעה: שלום? מבחינת הפלסטינים יש עבר, אין עתיד
ישראל מתכננת עיירה חדשה לפלסטינים - באדמות מדינה
איך להכניע מחבל מבלי לירות כדור אחד?