וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שלום? מבחינת הפלסטינים יש עבר, אין עתיד

ליטל שמש

2.5.2013 / 21:45

ליטל שמש השתתפה בסמינר שנועד לקרב בין צעירים ישראלים ופלסטינים ולקדם את הסיכוי לשלום עתידי. אלא שהפלסטינים דיברו על מדינה אחת וסירבו לקרוא למחבלים "טרוריסטים"

השתתפתי בפרויקט "דיאלוג לשלום" בין צעירים ישראלים ופלסטינים שמעורבים פוליטית במסגרות שונות. מטרת הפרויקט הייתה לזהות את מנהיגי המחר ולעזור להם להתקרב זה לזה כבר עכשיו, במטרה להביא לשלום עתידי ביום מן הימים. הפרויקט כלל מפגשים אחת לכמה שבועות וגם סמינר מסכם בטורקיה. ביום השלישי לסמינר, אחרי שלמדנו להכיר אחד את השני, להוריד מחיצות ולחלוק רחת לוקום כאילו מעולם לא הייתה בינינו גדר ביטחון, נגענו בנושאים רבים שכואבים לשני הצדדים. הצד הפלסטיני דיבר על המחסומים ועל מראות החיילים בשטחים, והצד הישראלי דיבר על הפחד התמידי, על הפיגועים הרצחניים ועל הטילים מעזה.

פיגוע התאבדות במועדון הדולפינריום בתל אביב בו נרצחו 21 אנשים, יוני 2001. AP
פיגוע ההתאבדות בדולפינריום בתל אביב, יוני 2001/AP

הצד הישראלי, על מגוון דעותיו משמאל ומימין, ניסה להבין איך הפלסטינים רואים את העימות נגמר, "לדבר תכל'ס", להבין איך פותרים את הסכסוך הכאוב וארוך השנים הזה. איפה הקווים נמתחים מבחינתם, מה יהיה ההסכם שישביע את רצונם, איפה הם רואים את הגבולות העתידיים של המדינה הפלסטינית שבה הם כה חושקים. או אז נדהמנו לגלות שאף אחד מהם לא מדבר על מדינה פלסטינית, או אם לדייק, על שתי מדינות.

הם מדברים על מדינה אחת – המדינה שלהם. על אדמות יפו, תל אביב, עכו, חיפה, על כאב ה"נכבה". אין עתיד, יש רק עבר. אין לגיטימציה ליהודים לחיות לידינו, זה היה המסר העיקרי – שקודם ישלמו על מה שהם עשו.

משהו פשוט שונה מהיסוד

במהלך דיון שעלה לטונים גבוהים ביקשו הפלסטינים שלא נקרא למחבלים מתאבדים "טרוריסטים", כי מבחינתם הם לא כאלה. "אז איך אתה קורא למי שלובש וסט ומתפוצץ בקניון בתל אביב במטרה מכוונת להרוג אזרחים חפים מפשע?", שאלתי את אחד המשתתפים. "יש לי ילד בן ארבע בבית", ענה לי אחד המשתתפים, תושב אבו דיס, "אם חלילה יקרה לו משהו אני אלך ואשרוף עיר ישראלית שלמה אם אוכל". שאר הפלסטינים הנהנו והסכימו עם דבריו הקשים. "נולד לי בן לפני שלושה שבועות", ענה לו עמיחי, סטודנט ישראלי דתי מירושלים, "ואם חס וחלילה יקרה לו משהו, לא אשמח ולו במעט מהעובדה שאנשים נוספים ימותו אחריו".

בסמינר השתתפו פעילים מכל קצוות הקשת הפוליטית – הליכוד, העבודה, קדימה, מרצ וחד"ש. כולם הבינו שהחלומות היפים שהם טווים לעצמם בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני פשוט לא מתכתבים עם המציאות. רק שלרובנו אין את האפשרות לשבת ובאמת לדבר עם פלסטינים, לשמוע מה הם באמת חושבים. אנחנו ניזונים מההצהרות של אבו מאזן בתקשורת הבינלאומית, שאותן הוא מקפיד לסתור כשהוא מתראיין ב"אל-ג'זירה" ומשרטט שם תמונה אחרת לגמרי.

הגעתי לסמינר עם תקווה אמיתית, ויצאתי בהרגשה קשה ובתחושת ייאוש שאותה לקחתי הביתה. משהו בנרטיב של שני הצדדים פשוט שונה מהיסוד. איך נוכל לחזור לשולחן הדיונים כשהצד הישראלי מדבר על שתי מדינות והצד הפלסטיני מדבר על שחרור פלסטין מהנהר אל הים? איך במקום שבו נותנים לגיטימציה לטרוריסטים יוכל לצמוח אי פעם שלום?

הכותבת, ליטל שמש, היא עיתונאית עצמאית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully