לפני 22 שנה, בחורף 1991, במשך כחודשיים בין ינואר למרץ, נחתו בערי ישראל 39 טילי סקאד שנורו מעיראק של סדאם חוסיין, בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, גרמו להרוגים ולעשרות פצועים והותירו הרס רב. אוכלוסיית המדינה חייתה במשך שבועות בחרדה, והאזרחים נדדו בין חדרים אטומים למקלטים.
ארצות הברית לחצה אז על ישראל, עד כדי אגרסיביות, שלא להגיב לתקיפה. המטה הכללי וחיל האוויר ערכו תכניות ורצו לפעול בעיראק, אך ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, כפה עליהם להבליג. ישראל נשכה את שפתיה, מחלה על כבודה ובעיקר על פגיעה אפשרית בכוח הרתעתה.
הנימוק האמריקני אז היה כי פעולה ישראלית "תקלקל" את אחדות השורות בקואליציה שבנתה ארה"ב נגד עיראק, והורכבה ברובה ממדינות ערביות כגון ערב הסעודית, סוריה ומצרים ומדינות מוסלמיות נוספות. נימוק זה חזר על עצמו גם במרץ 2003, בזמן מלחמת המפרץ השנייה, אז אף הגדילו האמריקנים לעשות וביקשו מישראל לנקוט איפוק, ריסון ומידתיות נגד פעולות טרור פלסטיניות שלא היו קשורות כלל לעיראק.
והנה, מאז השבוע שעבר, לא רק שהנשיא אובמה ובכירי ממשלו חוזרים ומדגישים את זכות ישראל להגנה עצמית מול איומי סוריה, חיזבאללה ואפילו איראן - אלא שארה"ב היא זו שמודיעה על תקיפת מחסני טילים ואתרים צבאיים בסוריה, ואף מייחסת אותן לישראל. המדינה הציונית, אותה התאמצו האמריקאים "להחביא" ככל האפשר במהלך מערכותיהם הקודמות באזור, הפכה לפתע ל"חיל החלוץ" ביישום המדיניות האמריקאית בסוריה - בזמן שהאמריקאים עצמם מגמגמים בשאלת הפעולה נגד משטרו של בשאר אסד, ומסתבכים עם הגדרתם של "קווים אדומים" כאלו ואחרים.
איתות לטהרן?
מה הפך את הקערה על פיה? איך הפכה ישראל לפתע מכוח מאסף, מגיבנת שיש להצניעה - לחוד החנית האמריקאית במזרח התיכון?
שינויים אידואולוגיים בוושינגטון של הנשיא ברק אובמה עומדים מאחורי השינוי באסטרטגיה, ומקורם בשתי התפתחויות חשובות בשנים האחרונות: ראשית, נזקי המלחמות הקשות מעבר לים בעשור האחרון, בעיראק ובאפגניסטן, יוצרים קושי מהותי בשכנוע הציבור האמריקני בנחיצותה של מערכה נוספת בבוץ המזרח-תיכוני; שנית, "האביב הערבי" - שם הקוד להתפרקות העולם הערבי - הביא את מקבלי ההחלטות בוושינגטון לתובנה שכבר אי אפשר לסמוך על בעלי הברית המסורתיים באזור, אותם שליטים שחלקם כבר נפל (במצרים למשל) וכסאם של נוספים מתנדנד (למשל בבחריין).
בתפיסה החדשה של ארה"ב, ישראל היא השותף האסטרטגי החזק והאמין ביותר באזור. תפיסה זו מקלה על ארה"ב להימנע מפעולה בסוריה כפי שנמנעה בלוב (שם הותירה את הבמה לצרפת ובריטניה), ובוודאי גם תשפיע על דפוסי פעולה עתידיים - למשל מול איראן.
אחד המהלכים הקריטיים שאיפשרו את שינוי הייעוד בעוצמה הישראלית, מכוח פסיבי לכוח אקטיבי, הוא הפיוס הישראלי-טורקי שהושג בביקורו של הנשיא אובמה בישראל בחודש שעבר. קשה להפריז בחשיבותו של פיוס זה לאינטרסים האסטרטגיים של ישראל ולעיצוב המפה הגיאו-פוליטית העתידית שארה"ב מנסה לקדם במזרח התיכון - כשלטורקיה, שהיא כיום המבקרת החריפה ביותר של משטר אסד, צפוי תפקיד מרכזי בעיצוב דמותה של המדינה ההרוסה ביום שאחרי מלחמת האזרחים. קשה להאמין שטורקיה הייתה עוברת לסדר היום על תקיפה ישראלית בדמשק ומסתפקת בגינוי בודד, כמו לצאת ידי חובה - ללא אותו פיוס בגיבוי אמריקני.
בפן היחסים הבילטרליים בין ישראל לארה"ב, השינוי במדיניות למעשה שם קץ לוויכוח האקדמי שהתנהל במספר מוסדות מחקר ליברליים בארה"ב: האם ישראל היא נכס או נטל על אמריקה? אין ספק שבמצב החדש שנוצר, "נכסיותה" של ישראל הולכת ומתגברת עבור ארה"ב ומדינות המערב. השאלה לפתחנו היא, איזה מחיר עתידה לשלם על כך ישראל?
הכותב, דני אילון, שימש כשגריר ישראל בוושינגטון, חבר כנסת וסגן שר החוץ
לכל הטורים של דני אילון בוואלה!