פרשת עמנואל רוזן העלתה תהיות רבות באשר להיקף הנפגעות הרב כביכול, מול מספר בודד של מתלוננות בפועל. אלא שמסתבר כי לא מדובר בתופעה בלתי הגיונית. מחקר אקדמי חדש מלמד כי מתוך כ-80% מהנשים שחוו הטרדה מינית בעבודה, רק 1.5% בחרו להגיש תלונה במשטרה נגד הפוגע.
מהמחקר, שנערך על ידי ד"ר אביגיל מור, חוקרת מובילה בתחום האלימות כלפי נשים וראש המסלול ללימודי מגדר במכללה האקדמית תל-חי, עולים ממצאים המצביעים על שכיחות גבוהה של אירועי הטרדה מינית במקום העבודה, וניכר כי נשים רווקות וצעירות נמצאות בסיכון מוגבר להיפגע מאלימות זו בהשוואה לנשים נשואות ומבוגרות יותר.
המחקר כלל מדגם מייצג של 461 נשים בגילאי 65-18. רובן המכריע של הנשאלות, 87%, היו יהודיות, 7.5% מוסלמיות, 4.1% נוצריות ו-2.1% דרוזיות. רובן (65%) עובדות כשכירות, והיתר סטודנטיות העובדות בעבודות לא קבועות. מתוך כלל הנשים, 61.3% מחזיקות בעמדה זוטרה במקום עבודתן, 15.5% הן מנהלות זוטרות, 4.1% מנהלות בכירות והיתר לא מסרו דרגתן.
מממצאי המחקר עולה כי 40.8% מהנשים במדגם העידו שחוו הטרדה מינית מצד מעסיקן לעיתים קרובות עד קרובות מאוד, 38.5% חוו זאת מידי פעם ו-20.7% לא חוו זאת מעולם. ההטרדות המיניות מתבטאות בהערות מיניות בלתי רצויות, כששיעור הנפגעות מהטרדה זו עומד על כ-70% בקרב רווקות, 53% בקרב נשואות ו-60% בקרב גרושות.
40% מהגרושות סבלו מהצעות חוזרות ליחסים אינטימיים חרף סירובן, לעומת 31.2% מהרווקות ו-28.4% מהנשואות. עוד נפגעו הנשים מנגיעות בלתי רצויות בחלקי גוף אינטימיים, התחככות בלתי רצויה בגופן וסחיטת טובות הנאה מיניות, ממנה סבלו בממוצע 3.8% מבין הנשאלות.
ממשיכות לשמור על קשר השתיקה
עוד ביקש המחקר לבדוק את תגובת המוטרדת. על פי הממצאים, יש הבדל מובהק בין נשים נשואות לרווקות בנכונות לומר למטריד באופן ישיר כי אינן מעוניינות בפניותיו, לבקש ממנו להפסיק את ההטרדה ולהגיש תלונה על הטרדה מינית, כשהרווקות מוכנות להסתכן בכך יותר מהנשואות. רק 1.5% מהנפגעות, בהן רווקות בלבד, בחרו להגיש תלונה נגד הפוגע. 39.2% מהרווקות ביקשו ממעסיקן במרומז שיפסיק והתחמקו ממגע, לעומת 27.4% מהנשואות. 26% מהרווקות ביקשו זאת שלא ברמיזה, לעומת 13.8% מהנשואות.
ניתן לראות כי רוב הנשים מכל הקטגוריות המשפחתיות השונות נמנעות מתגובה ישירה להטרדה, ואחוז אפסי ביותר מקרב הרווקות בלבד מסתכן בהגשת תלונה. התגובה השכיחה ביותר היא התחמקות ממגע עם המטריד או בקשה מרומזת ממנו לחדול ממעשיו.
"המחקר מצביע על שיעורים גבוהים מאוד של הטרדה מינית למרות קיומן של חקיקה מתקדמת ועלייה לכאורה במודעות הציבורית", הסבירה ד"ר מור. "היחס הסלחני מצד חלק לא מבוטל מהגברים כלפי התנהגויות רבות הנחשבות על פי חוק להטרדה מינית הוא אולי הבסיס לכך. כל זמן שאין הבנה של הפסול בהתנהגויות אלה, גובר הסיכוי לבצען. בנוסף, ריבוי מקרי ההטרדה נשען גם על הסלחנות החברתית שהתקיימה באופן היסטורי, וממשיכה להתקיים, כלפי התייחסות מינית בלתי מרוסנת מצד בעלי סמכות לכפופות להם, שנתפשה כפריבילגיה נלוות למעמד ושררה".
באשר למיעוט הנשים שבחר להתלונן, אמרה מור כי "נשים חוות חוסר אמון בנכונותה או יכולתה של המערכת להגן עליהן מפני המשך ההטרדה או התנכלות, ועל כן ממשיכות לשמור על קשר השתיקה. חשוב שארגונים ומקומות עבודה ייקחו לתשומת לבם את הנתון הקשה הזה, המראה כי המנגנונים השונים שהוקמו לטיפול בבעיית ההטרדה המינית כשלו בשכנוע נשים שיש כתובת לתלונותיהן ומן הראוי שיינקטו צעדים מעשיים לתיקון כשל זה על מנת להבטיח את שלומן וביטחונן של נשים במקום העבודה".