מדוע אנחנו קונים בגדים שיוצרו בתנאי עבדות ולמה זה לא צפוי להשתנות

  • בנגלדש
אוריה כנף

מדוע אנחנו קונים בגדים שיוצרו בתנאי עבדות ולמה זה לא צפוי להשתנות

רויטרס undefined

ראיות מתפוגגות מהר. זמן קצר אחרי שהתמוטט הבניין בבנגלדש, שאיכלס עשרות מפעלי טקסטיל שעבדו כסדנאות יזע, הוסרו מהאוויר אתרי האינטרנט של המתפרות. ניסיונות חוזרים לדלות מידע על תנאי ההעסקה במפעלים נענו בטריקת טלפון אלימה. במשרד ההסברה הבנגלי עונה לבסוף פקיד דובר אנגלית מנומסת. באופן מפתיע, על האסון בארצו הוא לא שמע.

כמה פועלי טקסטיל, שנקברו חיים תחת הררי בטון בבנגלדש, שווים את מחירה של חולצה אחת בחנות בישראל? תשובה אפשרית היא 500, לפי מניין המתים העדכני. סקירה זריזה של ארון הבגדים בחדר השינה, מגלה שלא-מעט מהם הגיעו מהמפעלים הללו: חולצה שנרכשה ב-300 שקלים בחנות מפוארת בקניון; מכנסיים שעלו 40 שקלים בשוק; תחתונים מצוירים שנמכרו במבצע.

עוד בוואלה! NEWS

ביס של החיים: כיסונים ממולאים קורנביף בציפוי פריך

אינס שילת ינאי בשיתוף עוף טוב
לכתבה המלאה

ליד הבית יש בוטיק לבגדי נשים, והמוכרת מתגאה שכל השמלות בו עשויות עבודת יד. על בנגלדש היא שמעה רק בחדשות (זה באמת נורא, "מה שקרה שם"), אבל הבדים שלה מיובאים בכלל מהודו. וכמה משלמים לפועלות בהודו? כמה מטרים של כותנה הן נדרשות לארוג כדי לסיים את המשמרת? הפרטים האלה זמינים וגלויים, אבל המרחק מקהה את החושים.

קשה לבוא בטענות לאדישות מהסוג הזה: כך עובד העולם. חוקי הבטיחות המחמירים שאנו מכירים ותובעים במערב, אינם מתאימים בהכרח לעולם השלישי.

טרגדיות מהסוג שאירע בבנגלדש מעוררות מיד תגובה רגשית ותביעה לשינוי מיידי, אך תאונות כאלה מתרחשות גם במערב. השריפה הקטלנית במפעל הדשנים בטקסס היא הדוגמה האחרונה לכך. איש לא יטען שארצות-הברית אינה מדינה שמתגאה בתקני בטיחות מחמירים. איש גם לא ידרוש לעצור את ייבוא הדשן מטקסס.

על ההבדל הקר הזה מוסיף הכלכלן בנג'מין פאוול. במאמר שפרסם בפורבס, הוא טוען שדרישה ממעסיקים בארצות עניות להשקיע יותר בבטיחות, למעשה פוגעת בעובדים:

"באופן כללי, המעסיקים אדישים לאופן שבו ההוצאות שלהם מתחלקות - כלומר, האם זו עלות שמורכבת ממשכורות, מהוצאות על תקנות בטיחות, מתשלומים על ביטוח בריאות או מחופשות. עלות היא עלות. לעובדים, לעומת זאת, בהחלט אכפת מחלוקת השכר: כאשר העובדים עניים, הם רוצים שמרבית הכסף ישולם להם במשכורת, בגלל שהם מנסים להאכיל, להלביש ולתת מחסה לעצמם ולבני משפחותיהם".

הטיעון הזה מוגש כאגרוף בבטן. אבל הוא נעשה הגיוני יותר, ככל כשפער המעמדות מצטמצם על חשבון העולם השלישי. בספרה "על הנוחות", כותבת ארנה קזין על גברים שמבקשים לשכור בממון רב את שירותיהן של נשים פונדקאיות בהודו:

"זה טבעה המדויק של הליברליות - היא מגדילה את האפשרויות של בני מעמד הביניים (...) אבל היא עושה את כל זה על בסיס מוסרי רעוע. על בסיס המוסר של השוק; מוסר של ביקוש והיצע; כלומר, מישהו בסיפור הליברלי תמיד משתחרר על חשבון הגוף המשועבד של מישהו אחר - עני יותר. בני מעמד הביניים במערב יכולים עכשיו לעשות מה שנוח להם ולהגשים מגוון של חלומות ואפשרויות, אבל לא משום שזו זכותם המוסרית כבני אדם חופשיים, אלא משום שהם יכולים להרשות לעצמם. משום שאפשר לקנות את הנוחות הזאת מאנשים שמבקשים רק לשרוד".

ובכל זאת, מה ניתן לעשות? אפשר להתמסר לשיטה הקיימת ואפשר למחות נגדה (לכתוב סטטוס כועס בפייסבוק, לפנות לחבר כנסת). אפשר גם לתהות על המחיר ההוגן שצריך לשלם לפועלים בעולם השלישי עבור תפירת חולצה, ואפשר לשאול מה המחיר הראוי לגבות עבורה בישראל. האם דולר בבנגלדש שווה 200 שקלים בישראל? אולי עדיף להכניס לארון הבגדים חולצה יקרה יותר, אך עמידה, שתחזיק מעמד יותר מכמה עונות? אלא שמבצעי הקיץ כבר כאן. בדרך לקניון, קשה לחשב חישובים מורכבים, כי המחירים כל כך מפתים והראש במקום אחר.

לפניות:
uriah_c@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully