יוסי קטרי לא הספיק להיפרד מאביו לפני שיצא לאחד המסעות המסוכנים בחייו. הוא הגיע למכולת של סבו באחת השכונות בדמשק, כדי לחפש אותו לפני יציאתו למסע לישראל, אולם הוא לא היה שם. לסבו לא אמר דבר, ולאחר מספר שעות כבר היה בדרכו לביירות במסגרת אחד המבצעים החשאיים שבוצעו בסוף שנות ה-50 להעלאת יהודי סוריה לישראל דרך לבנון.
צה"ל מתיר כעת לראשונה לפרסום פרטים מהמבצעים הללו שבוצעו במסגרת פרויקט "להבה" של יחידת המודיעין 504 להעלאת יהודי סוריה לישראל. מדובר ב-25 מבצעים שבוצעו בין השנים 1959-1961, במהלכם גויסו סוכנים של היחידה בלבנון על מנת לסייע בהעברת קבוצות קטנות את הגבול למטולה. במסגרת פרויקט זה הועלו לישראל 100 נערים יהודיים. אברהם לאטי, קצין לשעבר ביחידה, חקר את מבצעי "להבה" והצליח לחבר בין האנשים שהגיעו במסגרת המבצעים למפקדי היחידה. כעת, סיפורי שני הצדדים נחשפים.
"חיינו טוב בדמשק, אבל ההורים כל הזמן דיברו על זה שצריך לעלות לישראל", מספר קטרי. קטרי עלה לישראל עם שלושה צעירים נוספים בשנת 1959 כשהוא רק בן 13. שנה קודם לכן כבר החלו להתארגן קבוצות קטנות של יהודים שהצליחו לעשות את המסע מסוריה, דרך לבנון ועד לישראל. יוסי ושלושה מחבריו רצו גם: "היה אסור לאף אחד לדעת. לא הורים, לא אחים, לא כלום", הוא מספר. "הגענו לבחור אחד, הוא היה נהג מונית. היה צריך לשלם מס כדי להגיע מסוריה ללבנון. הנהג הזה, הוא ידע שאנחנו יהודים, והוא קיבל מאתנו יותר מהסכום הזה, אבל אנחנו לא ידענו שהוא יעביר אותנו הרבה ידיים. הוא לא אמר לאחרים שאנחנו יהודים, והם חשבו שאנחנו רק רוצים לעבור את הגבול כדי לא לשלם את המס".
"קבענו לבוא אליו בתאריך מסוים בשעה שלוש בצהריים. כל אחד נפרד מהמשפחה שלו, בלי להגיד לאן הוא הולך. אחותי הקטנה הייתה בת שנה וחצי, אמרתי לה שלום, והלכתי. עברתי דרך החנות של המשפחה, אבל אבא שלי לא היה. סבא היה. אמרתי לו שלום, והוא אמר לי: 'אללה מעכ', יעני אלוהים איתך, והלכתי". יוסי לא סיפר לאיש לאן מועדות פניו. בפעם הבאה שבה יראה את הוריו, הוא כבר יהיה בעל ואב לילד.
את המסע ללבנון עשו הארבעה דרך מספר מבריחים. "הגענו למוכתר של אחד הכפרים בלבנון, והוא אמר לנו: 'אני אקח אתכם עד הנקודה של פסי הרכבת. אתם תלכו על הפסים, ותגיעו לתחנת המכס של הלבנונים. תגידו להם שאתם קרובים שלי'. ירדנו שם בתשע בערב בערך, בפסים, והתחלנו ללכת. הלכנו בין שדרת עצים, פסי רכבת ולא רואים כלום, שום דבר, חושך. התחיל בכי. תארו לעצמכם, זה ילדים בני 13 וחצי עד 15. אחד עודד את השני, לא היתה לנו אפשרות אחרת, אין לנו מה לעשות. מרגע שעזבנו עד אותו רגע לא אכלנו כלום. לא מים, לא כלום, שום דבר". קטרי מודה שאם הייתה פעם אחת שהוא באמת פחד במהלך המסע, הרי שהייתה זו ההליכה לצד הפסים.
בהמשך הצליחה הקבוצה להגיע לשכונת ואדי אבו ג'מיל שכונה בביירות בה שכנה קהילה יהודית גדולה. חברו למסע של קטרי, יוסי נעומה, מספר אף הוא: "הגענו לביירות, לוואדי אבו ג'מיל. נכנסנו לשכונה ולא הכרנו שם שום דבר ואף אחד. ראינו מספרה שם, והיה כתוב עליה: 'סימנטוב'. סימנטוב זה יהודי, אמרנו יאללה ניכנס אליו. אמרנו לו: 'באנו לכאן, אנחנו לא יודעים מה לעשות'. הוא אמר לנו: 'תשבו פה אצלי, אני אסדר את זה'". בסמוך למספרה שכנה חנות מכולת שהייתה שייכת לדודו של יוסי קטרי. הדוד קיבל את הילדים והודיע לאביו של קטרי שהם נמצאים אצלו: "לאבא שלו בסוריה היה טלפון, זה היה דבר נדיר אז טלפון. אז הוא הודיע לו ש'ארבע פחי שמן הגיעו, והכל בסדר'. אז הוא הבין את הרמז", סיפר נעומה.
בינתיים, בדמשק, משפחותיהם של השניים ספגו את תוצאות הבריחה. אנשי המשטרה בדמשק היו מודעים לבריחות המתוכננות של נערים יהודים לישראל, ולכן אם המשפחות לא דיווחו בתוך שעות ספורות על היעדרותם, הם היו נכנסים לכלא. "החוק אומר שאם עד 12 בלילה, הבן לא חוזר, האב צריך לבוא לדווח. אז ארבעת האבות שלנו היו כבר במעצר ונשארו שם לשלושה ימים. ידענו על זה בדיעבד.
קבוצה שיצאה לפנינו ביום או יומיים נתפסה ושפטו אותם ל-18 שנה. אנחנו לא ידענו את זה כי כבר היינו בדרך", מספר קטרי. בשלב מאוחר יותר בילה אביו כשנה בכלא וכך גם אמו ואחיו. ההורים עלו לבסוף ארצה אחרי 20 שנה והאחים אף הם הצליחו לצאת מדמשק.
בחזרה בביירות הרגישו הנערים שנטל ירד מעל כתפיהם. הקהילה היהודית אימצה אותם אל חיקה וטיפלה בהם במשך כחודשיים, עד שהתברר שהמוחבראת, חיילי המודיעין הסורי, מחפשים אחריהם. "היה צלם בשכונה, והלכתי לעשות תמונה", מספר קטרי. "התמונה מצאה חן בעיניו, והוא עשה אותה גדולה ושם אותה בוויטרינה. שבוע אחרי זה הדוד שלי מקבל הודעה - תסתירו אותו, מחפשים אותו. מישהו ראה את התמונה כנראה, והמוחבראת של דמשק היו כל הזמן מסתובבים בביירות. אותי מסתבר עשו ראש כנופייה שמבריחה יהודים. באו לבית של ההורים שלי ותלו להם מודעה שנשפטתי לא בפניי ונידונתי לתלייה".
"ישר הקהילה לקחה אותי, ישבתי חודש אצל משפחת קמחג'י בלי לצאת מהבית בכלל. אם מישהו דפק על הדלת - אני צריך להסתתר בחדר. הייתי ככה במשך חודשיים, עד שהגיע היום ואמרו - זהו, סידרנו". בשלב זה כבר נפרדו דרכיהם של יוסי ויוסי. שלושת החברים הצליחו לברוח מוקדם יותר מביירות ואילו קטרי נאלץ להמשיך להסתתר, עד שהגיע היום בו נסע לישראל. "בארבע באו ואספו אותי מהבית בחיפושית עם קצין לבנוני, חייל ועוד אחד אזרח. נסענו, נסענו די הרבה. אני חושב שלוש שעות, יותר אפילו".
בשעות הערב הגיעו למטולה. הרכב האט ויוסי והחייל נתבקשו לקפוץ ממנו בעודו נוסע. לאחר מכן זחלו ליד בסיס צבאי, חצו גדר נוספת והגיעו סוף סוף לצד הישראלי. לאחר מספר חקירות קצרות, נסעו השניים לבית מלון בעיר שם העבירו את הלילה: "החייל אמר לי: 'תראה, מחר אני הולך לראות משחק כדורגל בתל אביב, ואני חוזר. מה להגיד להם?' אמרתי לו: 'תגיד להם שאחותי ילדה בן והכל בסדר'. זו הייתה הסיסמה שהייתי צריך למסור לו".
מסע דומה עבר גם על החברים האחרים. "נכנסנו לקיבוץ משגב עם", מספר נעומה. "לא הייתה אז שמירה, לא גדר, כלום. חיפשנו עם מי לדבר שם ואנחנו לא יודעים עברית בכלל. עברה שם איזו בחורה, כנראה מהמטבח או משהו, אז אמרנו לה כמה מילים. היא הבינה שאנחנו ערבים אבל לא דיווחה למפקד האזור". הקיבוצניקים ניסו לראיין את החבורה אולם לא ידעו ערבית וחיפשו מישהו שבקיא בשפה. הם לא האמינו למזלם: "למזלי הטוב, זה שידע ערבית זה דוד שלי. אח של אמא שלי. הוא שאל אותנו: 'אתם מכירים אחד בשם זוזו?', והוא שואל עליי. אמרתי לו: 'כן - זה אני'. הוא לקח אותי הצידה, דיבר איתי, אמר לי אני דוד שלך. הסבא וסבתא מחכים לך, ידעו שאנחנו מגיעים".
שמואל גורן, מי שהיה באותה תקופה מפקד הבסיס הצפוני של היחידה, מספר כי הרעיון למבצע לא עלה ביוזמתם. "הוא היה תוצאה של הנסיבות שהיו באותם הימים. מצב היהודים בסוריה היה גרוע, הם היו תחת רדיפות, דרשו מהם להתאסלם, והנוער היהודי בסוריה עצמה, למעשה התמרד. העניין הזה התחיל מקבוצות של נוער שהגיעו מסוריה ללבנון, בלבנון הם הגיעו לשכונה היהודית וואדי אבו ג'מיל, זאת הייתה שכונה יהודית, ושם טיפלו בהם. הייתה שם יהודייה בשם שולה כהן, והיא למעשה באמצעות הקשרים שלה התקשרה עם סוכנים שלנו שעבדו אתנו והם באו אלינו, סיפרו את הסיפור, והציעו שנתחיל לקבל את היהודים באמצעותם, תמורת תשלום. אלה היו סוכנים ערבים, שיעים, מאזור לבנון, שעבדו אתנו כסוכנים ולמעשה זו משימה שהם נטלו על עצמם בעיקר בגלל בצע כסף".
לדברי גורן, "היחידה הייתה אז ואני מקווה שהיא גם היום, מסוגלת לעשות דברים חריגים. ובכלל בדברים האלה, אם אתה לא עושה דברים חריגים, ואתה לא יוצא מהקופסא - אתה לא מגיע להצלחות". סא"ל ה', ראש ענף מרחב חיצוני ביחידה היום, מוסיף: "זה דבר לא טריוויאלי להציל כמות כל כך גדולה של ילדים באמצעות סוכנים, עם כל הסיכון והאתגר שכרוך בזה. מה שמעיד שעולם הפעלת הסוכנים, אני לא רוצה להגיד בלתי מוגבל ביכולותיו, אבל בהחלט האמירה שהשמיים הם הגבול מתאימה לעולם הזה".
משעברו את הגבול לישראל התגלגלו הנערים לחיפה, שם טופלו על ידי הסוכנות היהודית ונשלחו להתחיל את חייהם בישראל. הם למדו עברית באולפן, התגייסו לצבא, מצאו עבודות והקימו משפחות לתפארת. קטרי היה ממקימי מושב אוהד שבאזור עוטף עזה, ואילו נעומה השתכן בקריית אתא. השניים שמרו על קשר לאורך השנים, אולם זה אבד לאחרונה. לצורך הכתבה שוחחו ביניהם שוב והזיכרונות שבו ועלו אל פני השטח. "היום כשאנחנו משחזרים אני אומר 'איזה טמטום או מזל או לא יודע מה להגיד', מה שעברנו זה לא הגיוני בכלל", אומר קטרי.
לקריאה נוספת:
הדרך הישראלית: הקיבוץ שקם לתחייה בהשראת שיר
מהישיבה בברונקס למצטיין נשיא: "שמח לתרום למדינה"
הדרך הישראלית: "השופר החילוני של הצפון"
לפניות לכתבת: michalresh1@walla.com