הדרך הישראלית: הקיבוץ שקם לתחייה בהשראת שיר

יש שירים שחוברו על שמם של יישובים, מעטים היישובים שהוקמו בהשראת שירים, ורק בית הערבה עונה על שני ההיגדים. הקיבוץ בערבת יריחו שנזכר עוד בספר יהושע כמושב-ספר, בקצה הצפוני של נחלת שבט יהודה, הוקם פעמיים בעת המודרנית: בשנת 1939 כחלק מהתפשטות היישוב היהודי מזרחה ותחילת ניצול סגולות ים המלח; תחייה מחודשת הופיעה בשנת 1986 – מרחק שני דורות מהפינוי של היישוב הראשון בשבוע הראשון של מלחמת העצמאות של ישראל.

בין פינוי לבינוי, נכתב שיר מפורסם על הבית שננטש עם התקרב סכנה. איש הלח"י עמוס קינן וחיים חפר עמיתו בפלמ"ח כתבו בשנות ה-50 את המילים "המדבר כיסה אותה באבק לבן ורך, עץ ירוק בארץ חרבה, איך נשכח את בית הערבה?", וקיבעו בתרבות הישראלית את אתוס הקיבוץ שפונה ב-20 במאי 1948 מיושביו, גברים נשים וטף.

בדיוק במרכז הדרך בין ירושלים לעמאן בירת ירדן, וכמעט באמצעו של כביש 90 שחוצה את ישראל מדרום לצפון יושב בית הערבה, כחמישה קילומטרים מצפון לים המלח. סיפורו התחיל כאשר בשנת 1939 משתקע בנקודה אייזק אייזיקוביץ, איש קיבוץ רמת רחל, ופתח בניסיונות שטיפת הקרקע מרמת המלח הגבוהה על מנת להכשירה לחקלאות. אולם רק כשנה וחצי מאוחר יותר הונחה אבן הפינה של היישוב, שבשיאו התגוררו בו כ-200 בני אדם – מבוגרים, ילדים וחברי פלמ"ח – ואנשיו נהגו להתאמן באזור השומם והמרוחק מעינו של הצבא הבריטי המפקח.

בשנים הראשונות עבדו אנשי הקיבוץ שנלחמו בחול, בחום ובב?רום בענפי המשק השונים: שדות עגבניות, מטע תמרים, רפת פרות, לול תרנגולות ואפילו בריכות דגים מלאות מים מתוקים שהוסטו מהירדן, שזרימתו הייתה חזקה בעידן שלפני הקמת המוביל הארצי. במקביל, תפעלו אנשי הקיבוץ את מפעל חברת האשלג הארצישראלית שכרתה מינרלים בבריכות הייבוש של ים המלח. במחקר שערך הגאולוג ד"ר יוסי לנגוצקי, יוזם קידוח הגז "תמר 1" שהחל לאחרונה להעביר גז לישראל, הוא כותב שחלקה של תוצרת חברת האשלג מסך היצוא מארץ ישראל הגיע לשיא של 58% בשנת 1940, וירד בהדרגה במהלך השנים העוקבות.

בין אם מפאת החשיבות הכלכלית, בין אם בשל שטחי האימון שהאזור מציע ואם מתוך רגש ציוני-חלוצי, בית הערבה היווה בשנות ה-40 אבן שואבת לצעירים שתרו אחר אתגרים והגשמה. "החלוציות, ההגשמה וכיבוש הקרקע הניעו את האנשים", מספרת מיכל רמות (לבית אבן-נור) הבת הראשונה של הקיבוץ, "לכבוש מקום ולבנות אותו מאל"ף זה אתגר מאוד רציני", היא מציינת.

דווקא האתגר אותו מתארת רמות הוא הוא היה מקור המשיכה לצעירים החלוציים. אהוד דרור, שנולד בבית הערבה בשנת 1942 מסביר שהוריו שאפו להגיע לבית הערבה מתוך העיקרון לפיו "כמה שיותר קשה – ככה יותר טוב". הרבה לפני האימרה הידועה של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי, יישמו החלוצים את המשוואה הידועה "אל תשאלו מה המדינה יכולה לעשות עבורכם – תשאלו מה אתם יכולים לעשות עבור המדינה".

מאז עלייתו לקרקע, צמח הקיבוץ וקיים חיי קהילה פוריים, עד שתכנית החלוקה שהתקבלה באומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 קבעה שהשטח עליו הוקם מתעתד להיות בשטח המדינה הערבית. הבידוד של האזור, המבודד גם כך בשל התנאים הגאוגרפיים, התהדק עם התגברות תקיפות שיירות שהעבירו אספקה מירושלים. דרור מספר ככל שהזמן חלף לקראת הקמת המדינה בשנת 48', הסתמכו תושבי הקיבוץ על ייצור מקומי והפכו כמעט למשק אוטרקי.

אלא שבאמצע מאי, הנהגת המדינה בת השבוע לא היתה מוכנה לקבל "גוש עציון שני" לאחר שקבוצת היישובים שבהרי ירושלים נפלה קרבן למצור ממושך במחיר 242 הרוגים. "ב-17-20 במאי ננטשו היישובים קלי"ה ובית הערבה שבצפון ים המלח שכן לא היתה אפשרות להחזיק בהם", כותב ההיסטוריון בני מוריס, "הנשים והילדים פונו דרך האוויר והשאר הפליגו בים דרומה לסדום".

"הכניסו אותנו למטוס שלא הייתה בו דלת והטיסו אותנו לשדה תעופה בעמק חפר, ליד קיבוץ עין שמר", מספר דרור. משם הועברו הילדים לתל אביב ולאחר מכן לקיבוץ שפיים שקלט את הילדים והאימהות שליוו אותם, בעוד הרווקות והגברים נצורים כבר בסדום. חצי שנה מאוחר יותר, עם פריצת המצור, שוחררו הנצורים שהחזיקו מעמד בקיץ של לוחמה. הם הגיעו למרכז הארץ, אספו את בני המשפחה ופנו להמשיך "להגשים" את הקיבוצים כברי וגשר הזיו בגליל המערבי.

עד מלחמת ששת הימים היה נתון האזור תחת שליטה ירדנית ולאחר המלחמה נותרו רק הריסות מהקיבוץ הישן, כולל בית קברות המקומי שנחרב. היישוב קם לתחייה בשנת 1980 עת הוקמה היאחזות נח"ל נושאת את שם הקיבוץ שהיה, שם השיר שנוגן ברדיו. בספטמבר 1986 היאחזות הנח"ל אוזרחה ונולדה כקיבוץ של התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"מ). קפיצת המדרגה האמתית אירעה רק 15 שנים מאוחר יותר - בחורף 2001, אז הועתק היישוב לנקודת הקבע, חמישה קילומטרים מערבית לבית הערבה ההיסטורית, מעברו השני של כביש 90.

"התנאים כאן דומים למה שהיה כאן לפני 60 שנה", אומר המנכ"ל של הקיבוץ, רכז המשק חביב כץ, שמוסיף בבדיחות: "מדבר ועוד מדבר". חביב, שכן שמו הוא, הסביר שהיגר לבית הערבה מהרצליה ממניעים חלוציים. "'הפרחת השממה' נשמע אולי ביטוי מגונה כיום אבל יש אנשים שזה זורם אצלם בדם", הוא מסביר.

כ-40 בתי אב דוגמת משפחתו של כץ מתוגררים כיום בקיבוץ, 70% במסגרת קיבוץ שיתופי והשאר בשכונת קהילתית שאיננה שותפה כלכלית לקיבוץ. עיקר הפרנסה של היישוב מקורה בחקלאות: גידול עגבניות ופלפלים בחממות ובשטח פתוח, מטע תמרים בריא ומניב, ומקשת אבטיחים ירוקה. כמחצית מ-130 תושבי המקום הנם ילדים עד גיל 16, הרוכשים את השכלתם במקום, ובבתי ספר באזור.

בשנים הראשונות סבל הקיבוץ הקטנטן ממצבת אוכלוסייה משתנה, אולם זו התייצבה לפני כשש שנים, והיא מורכבת בעיקר מזוגות בגילאים 35 עד 40. "ביישוב הקודם גרו בקרוואנים ולא היתה תחושה של קביעות", מסבירה שרה רפפורט, 40, שהייתה מראשוני הקיבוץ. "להגיע למקום כזה זה סוג של שליחות, של הגשמה", היא מתארת את ההחלטה ללכת למדבר. רפפורט חשה זיקה לקיבוץ ההיסטורי שכן "האזור אותו אזור, האדמה אותה אדמה ומזג האוויר הוא אותו מזג אוויר".

בשנים האחרונות זוכה האזור לעדנה, עם עלייה מתמדת במספר התושבים. אוכלוסיית ששת יישובי המועצה האזורית מגילות צמחה בשלוש השנים האחרונות ב-20%, מציינים במועצה הקטנה בישראל בה 1,300 תושבים. בבית הערבה עצמה מציעים למעוניינים להגר למדבר קרקע בחינם, ובנייה בשיטת "בנה ביתך" על מגרש של חצי דונם. לקיבוץ ולשכונה הקהילתית הצטרפו בחמש השנים האחרונות 12 משפחות, אולם מהצד השני – חמש משפחות עזבו את הקיבוץ ואת האזור. בקצה הצפוני של הקיבוץ ייושר שטח לבנייה נוספת כאשר גבול הקיבולת של היישוב על פי התכניות מגיע ל-200 יחידות דיור - פי חמישה מהקיים כיום.

בעלה של שרה רפפורט, מרום, מנהל את ענף התמרים, ולשניהם רקע עירוני – היא מבאר שבע, הוא כפר סבאי. בלב מטע עצי המג'הול, הבהרי והדקל-נור, הציונות שוצפת ממרום כמו לב?ה לוהטת. "אנחנו בהחלט ממשיכי דרכם של המתיישבים הראשונים גם אם האופי היום הוא שונה", הוא מספר כשמסביבו עשרות עובדים תאילנדים עסוקים בדילול אשכולות התמרים על העצים. רפפורט מסביר שהבעיות שניצבו בפני החקלאים דאז מעסיקות גם את חקלאי בית הערבה 2.0. "הקרקע כאן היא מאוד מלוחה ואנחנו מבצעים שטיפות קרקע, ממש כמו פעם, רק בשיטות מתקדמות יותר", הוא מספר.

קיימים קווי דמיון בין שני הקיבוצים שנושאים את השם בית הערבה, אולם גם רב השוני ביניהם. תושבי הקיבוץ עדיין מגדלים עגבניות איכותיות הנשלחות ליצוא ומקשת האבטיחים מרשימה; גם היום יש להמשיך ולשטוף את הקרקע המלוחה כדי להפריח את השממה בלהבה ירוקה, וההתמודדות עם החום הכבד נותרה גם אחרי המצאת המזגן אתגר יומיומי מתיש.

מרחק השנים בין שני בתי הערבות הביא כמובן אורח חיים שונה בין שני הישובים, בין אם בתנאי המחיה ובין אם בקרבה היחסית שיצרה מערכת הכבישים ל"עולם החיצוני". לדוגמא, כמחצית מחברי בית הערבה עובדים מחוץ לקיבוץ ומעבירים את שכרם לקופה המשותפת – דבר שלא היה עולה על הדעת, וגם לא היה ממש אפשרי בקיבוץ הישן. "אנחנו רק 35 דקות נסיעה מירושלים ושעה וחצי מתל אביב", מנסה לשכנע רכז המשק כץ, "מי שמתגורר היום בבנימינה ועובד בתל אביב נוסע גם הוא שעה וחצי בכל בוקר".

רוחם של חביב כץ, בני הזוג רפפורט וחבריהם מזכירה את רוח הוריהם מיכל רמות ואהוד דרור, שהתיישבו בקרקע הלבנה בשנות ה-40 של המאה ה-20 אולם תמונת הרקע שונה. בעוד שבשנות ה-40 הייתה תחרות להגיע לבית הערבה, כיום מנסים בקיבוץ לשכנע אתכם, הישראלים, שבית הערבה איננה "פיסת מדבר צרובה בארץ חרבה". בסחרור אירוני של הזמן, דווקא השיר של חפר וקינן, שהאדיר את הקיבוץ הישן, עושה לקיבוץ החדש מעט עוול.