אדם ברכאת הוא מסוג השוטרים שכנראה תרצו שיהיו בסביבה אם חלילה תיקלעו לסכנה. הוא רואה לנגד עיניו את המשימה להמשיך בדרכו של דודו, רס"ר סלים ברכאת, השוטר שנהרג בפיגוע בסי פוד מרקט בתל אביב במרץ 2002, שבו נהרגו עוד שני אזרחים. לפני שנדקר על ידי המחבל, הספיק ברכאת לירות במחבל שלושה כדורים קטלניים. "אצלנו מאמינים שמה שצריך לקרות קורה", אומר אדם, שמשרת בתפקיד שוטר סיור במרחב ירקון אותו מרחב שבו שירת ונהרג דודו. הוא מספר שהמשפחה לא התאוששה עד היום מהאובדן ושאביו של סלים מת שלושה חודשים אחרי בנו, "משברון לב", כפי שאומר אחיו של סלים. "לא היה שוטר יותר תותח מדוד שלי", אומר אדם. "כמה שאני מנסה, בחיים לא אצליח להיות כמוהו. אני רק יכול לנסות לפעול לפי הערכים שלו".
סלים ברכאת נולד ב-1970. הוא גדל וחי בכפר הדרוזי ירכא שבצפון. למשטרה התגייס בשנת 1992, היישר למרחב ירקון, שם שירת עד מותו. הוא הותיר אחריו שבעה אחים, אישה וילדה, שהייתה אז בת ארבע. לדברי אדם, יחד עם מדי המשטרה, הייתה הבת מקור גאוותו. "הוא היה מגיע לכפר לסוף השבוע, ולפני שהיה פושט את המדים נהג לקחת את הילדה ולהסתובב ברכב בכפר. כך הוא היה מגיע אלינו, בא לאכול. הוא אהב במיוחד לשתות ויסקי 'רד לייבל' ולאכול קובה, אבל חריף-חריף. אחר כך הוא היה נרדם על הספה, והבת שלו הייתה מטפסת עליו ומנסה לפתוח לו את העיניים אבל הוא לא היה מרגיש כלום. ביום של הלוויה, כשהוא שכב בתוך הארון, היא שוב ניסתה לפתוח לו את העיניים".
ב-2002 היה אדם ברכאת בן 13. את התקופה ההיא זוכרים היטב כמעט כל אזרחי המדינה. אלה היו ימים של פיגועים קשים ובלתי פוסקים, אשר גבו את חייהם של מאות ישראלים. משטרת מחוז תל אביב התנהלה בין שגרה של פשיעה לבין התראות על פעילות חבלנית. "כל שוטרי הסיור היו דרוכים", מספר אדם את מה ששמע מחבריו של הדוד. "הם התחרו ביניהם מי יצליח למנוע פיגוע, והסתובבו עם סיגר בכיס, שהיה אמור להדליק מי שיצליח". בליל ה-5 במרץ עסק ברכאת בתצפית על גנבי רכב ברחוב סעדיה גאון, לא רחוק מגשר מעריב.
"בשעה 2:15 לפנות בוקר הם שמעו יריות מכיוון גשר מעריב", מספר ג'מאל ברכאת, אחיו של סלים ואביו של אדם. "הוא אמר למתנדב שהיה עמו לעלות על הניידת, והחל לרוץ לכיוון הירי, כדי להגיע כמה שיותר מהר למקום. מהתחקיר המשטרתי הבנו שסלים זיהה את המחבל יורה בנשק אוטומטי ומשליך רימונים. הוא ירה לכיוון המחבל מספר יריות ממרחק של כ-20 מטר, ואז אמר בקשר 'ניידות, כבו סירנות, תירגעו, הכל בשליטה'. הוא היה בטוח שהוא חיסל את האירוע, ואז הוא התקרב לבדוק שאין על המחבל חגורת נפץ, והפך אותו. ברגע הזה המחבל דקר אותו". ברכאת נדקר בצווארו ומת, לצד המחבל.
בירכא, באותו בוקר, התעוררו בני הבית בשעה שבע. "אבא הדליק טלוויזיה כדי לראות חדשות, כפי שעשה כל בוקר", נזכר אדם. "דיווחו על הפיגוע והוא ניסה להתקשר לסלים, אך ללא מענה. אחרי כמה זמן שמענו דפיקה בדלת. עמדו שם חמישה שוטרים, אבל אף אחד מהם לא הצליח לדבר, הם בכו. אני עמדתי מאחורי ההורים וראיתי הכל".
בני המשפחה נסעו להורים של סלים, שהספיקו לשמוע את הבשורה המרה. "אחד מכלי התקשורת פרסם את השם, ושכנה סיפרה לה. הייתה לי הרגשה קשה. הייתי בהלם. בתור ילד אני זוכר שחשבתי שזאת טעות, לא האמנתי שזה נכון. הייתי בטוח בכל רגע שהוא יפתח את הדלת". סלים נטמן בירכא. "בלוויה, החברים שלו ממרחב ירקון עישנו את הסיגר שלו".
בשנות התבגרותו גדל אדם לצד הזיכרונות מהדוד האהוב. "לפני שהוא מת, תמיד הייתי מתעניין בעבודה שלו והוא היה מספר לי. אחרי שהוא נפל ידעתי שאני רוצה להתגייס". בצבא שירת כסוהר בכלא קציעות, שם מוחזקים בין היתר מחבלים שהורשעו במעורבות בפיגועים. "היה לי קשה, אבל לא שכחתי את הערכים ואת העובדה שהם מקבלים את העונש שלהם. עבדתי ותפקדתי בתור סוהר". ארבעה חודשים אחרי השחרור הוא התגייס למשטרה, ומובן שביקש לשרת היכן ששירת דודו. "אני אוהב את העבודה מאוד. יש הרבה תחושת סיפוק, וזה נותן חשק להמשיך".
איך המשפחה קיבלה את זה?
"אבא שלי העדיף שאלך ללמוד, אבל כשהבין שזה מה שאני רוצה הוא תמך והיה גאה בי. סבתא שלי רואה אותו במדים וזה מזכיר לה את הבן שלה".
כשוטר, אתה שם את עצמך לפעמים במקומו?
"הוא סיכן את חייו והתקרב למחבל. אם הוא לא היה עושה זאת, הוא היה חי. בעבודה הזאת אף אחד לא רוצה למות, אבל זאת עבודה שיש בה סיכון. אפשר גם למות סתם, בהיתקלות עם עבריינים, באירוע שוד. אני לוקח את זה בחשבון". "סלים נולד למשפחה שכולה תרומה למדינה", מוסיף האח ג'מאל. "אני רב סרן, מ"פ במילואים שמתנדב עד היום, שני ילדיי שירתו ביחידות מובחרות, אחד עדיין משרת. אני רק מקווה שנגדל אותם להיות אמיצים וחזקים מצד אחד, ושלא נצטרך להעמיד זאת במבחן במלחמה. אני מקווה שקברניטי המדינה יצליחו להגיע לשלום עם שכנינו. אנחנו לקראת יום הזיכרון, ולבי עם כל המשפחות השכולות. מי שלא חווה את השכול לא יכול באמת להבין".