בכל יום זיכרון אנו מוצפים בסיפורים האישיים של גיבורנו שנפלו בקרב, כל חלל עולם ומלואו. כזה הוא גם סיפורו של מייקל לוין ז"ל, עולה חדש שחזר במיוחד מחופשה בארצות הברית אצל משפחתו כדי להילחם במלחמת לבנון השנייה, בה מצא את מותו. סיפורו מסופר בכל קבוצת תגלית המגיעה לארץ, בגדוד בזק של הצנחנים בו שירת, עליו מספרים חברים, עליו מתחנכים לוחמים במורשת קרב ואל קברו עולים לרגל בכל שנה מאות אנשים.
מייקל לוין עזב את ביתו בארצות הברית והשאיר מאחור משפחה ועתיד מבטיח על מנת להתגייס ליחידה קרבית. כשכבר הגיע אליהם לחופשה קצרה נפתחה מלחמת לבנון השנייה. מיד לאחר הידיעה על פרוץ הלחימה הוא עלה על המטוס הראשון ארצה והתעקש להצטרף לחבריו שלחמו בלבנון. בימיה הראשונים של המלחמה קיבל הכוח של מייקל מגדוד 890 של הצנחנים משימה להיכנס למעוז החיזבאללה בבעיתא אל-שהב. במהלך תנועת הכוח בכפר אירעה היתקלות. הכוח נלחם, השיב אש ונכנס לאחד הבתים שהיו במקום על מנת להיערך בו להגנה. במהלך אותה כניסה חדר צרור קטלני מבעד לאחד החלונות, פגע במייקל ופצע כמה חיילים נוספים. זה היה הרגע בו איבד מייקל את חייו.
בדמותו של יוני
מייקל נולד בפברואר 1984 יחד עם אחותו התאומה דארה. ביום הולדתו ה-16 קיבל מייקל את הספר "מכתבי יוני", אסופת מכתבים שכתב יוני נתניהו למשפחתו, וקרא אותו בשקיקה. לימים נודע עד כמה ספר זה השפיע עליו עמוקות ומאז גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל. חבריו אומרים שהוא "חיי את הדמות", באופן טרגי עד הסוף.
"אנשים תמיד שאלו אותי מאיפה מייקל ינק את אהבתו הרבה לישראל", נזכרת אמו הרית. "אני חושבת שהשפעה רבה לכך נבעה מהורי ששניהם ניצולי שואה והייתה להם השפעה אדירה עליו. אני חושבת שסיפורו של אבי נטע בו את התשוקה להגן על אדמת ישראל. בתיכון מייקל הגיע לביקור בארץ עם מספר מחבריו ואני באמת חושבת שזו הייתה נקודת השינוי עבור מייקל. הוא התאהב בארץ, בנופיה ואנשיה". הרית זוכרת את היום בו הודיע לה בנה שהוא עוזב את הבית ועושה עליה לישראל. "'המסמכים שלי מוכנים, אני עוזב ועושה עליה לישראל' הוא אמר לי", סיפרה.
מספר ימים לפני תחילת המלחמה הגיע מייקל בפעם האחרונה הביתה, לחתונה של חברים קרובים. "זה היה ביקור נהדר, לקחתי אותו להצגה בברודווי ואז הכל התחיל בארץ והוא מיד חזר". אחותו התאומה דארה עדיין שומרת את ההודעה האחרונה שקיבלה מאחיה, כשהיה כבר במלחמה: "היי דארה, מה קורה? זה אחיך. איך שלא יהיה אני מתקשר רק בגלל שאני באמצע מלחמה, וזה מטורף כמו גיהנום. אני רק רוצה שתדעי שאני אוהב אותך ואם משהו יקרה לי אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך ומתגעגע אלייך ומאחל לך את כל הטוב ו...זה הכל. אני אוהב אותך, מתגעגע אלייך ומאחל לך כל טוב ואני מקווה לדבר איתך שוב בקרוב. ביי".
על ההחלטה לקבור אותו בהר הרצל, הרחק מביתו, מספרת אמו ברגשות מעורבים: "לפני חזרתו לארץ הוא אמר לי שאם משהו יקרה לו הוא מבקש להיקבר בהר הרצל. זו הייתה החלטה קשה, אך לא יכולנו שלא לכבד את בקשתו האחרונה" היא אומרת ומחזיקה בכיפת צמר ירוקה וגדולה אותה לבש בקרב האחרון. "את הכיפה הזה בני לבש כשנפל. זה מה שנשאר לנו ממנו, מבחינתי זה כמו לחבק חלק ממייקל".
צקי אוד היה אחד האנשים הקרובים ביותר אל מייקל. כיום הוא משמש כיועץ בכיר לחיילים בודדים וממקימי "המרכז לחיילים בודדים על שם מייקל לוין". צקי אימץ למעשה את מייקל מימיו הראשונים בארץ. "הכרתי אותו מ-2002 כשהיה בקבוצת יבנה", הוא משחזר. "עבדתי אז בסוכנות ובמסגרת תפקידי הייתי מדבר עם הצעירים בקיבוצים על הצבא". הקשר התעמק כשמייקל חזר בתוכנית נטיב של התנועה הקונסרבטיבית שבסיומה, ב-2004 החליט לעלות לארץ".
"כשהתחילה המלחמה, הדבר הראשון שהוא עשה כשהוא חזר לארץ זה לבוא אלי למשרד. הוא אמר לי שלא יכול לראות עוד את המלחמה דרך CNN. אני זוכר שהוא היה מאוד להוט להצטרף כי חבריו לחמו בפנים", מספר אוד. "משם הוא המשיך לבסיס ההצטיידות באורים ועוד הספיק לסמס לי 'צקי, אני מצטרף לחבר'ה שלי'. 12 שעות אחרי כן קיבלתי SMS שהוא נהרג. אני תמיד קראתי לו הציוני הסוציאליסט האחרון. הוא היה אומר לי צקי, למה אתה לא לוקח אוטו גדול, אוסף את האוכל שהבסיסים זורקים ונותן את זה לעניים? הוא גם שהגה את הרעיון לפתוח מרכז לחיילים בודדים. בהתחלה חשבתי שזה עוד אחד מהרעיונות הסוציאליסטים שלו, אבל אחרי האסון החלטתי לקיים את בקשתו".
ב-2009 נפתח "המרכז לחיילים בודדים על שם מייקל לוין" בירושלים. בתוך זמן קצר נפתח סניף נוסף בתל אביב, וכיום המרכז מנהל סניפים גם בחיפה, באר שבע וכעת מתנהלים מגעים לפתיחת סניף חמישי באשדוד. במרכז מתנדבים 240 איש ו-2,400 חיילים בודדים נהנים משירותיו. "זה מקום לבוא לאירועים, למסיבות, לחגים, ליום השואה, מן מועדון שאנו מייעצים, מקום לדבר, ייעוץ לאחר הצבא", מסביר צקי. "מקום בו החיילים שאין להם בית יכולים למוצא אוזן קשבת, להרגיש את אווירת החג, ליהנות ממטבחון ובחלק מהמקומות גם מכביסה. מקום בו רוחו וצוואתו של מייקל חייה ונושמת".
מתגעגעים לחיוך
שרה, שהייתה חברתו של מייקל והשניים נפרדו לפני שנהרג, הייתה גם היא עולה חדשה מארצות הברית. "ראיתי אותו כשהוא עזב את ירושלים לצפון ושוחחתי איתו כמה ימים לפני שהוא נהרג", היא נזכרת. "באופן אירוני רבנו. הייתי אז מאוד נאיבית, עולה חדשה שלא גדלה במציאות כזו. ידעתי שיש מלחמה והייתי מודעת לכך שהוא חייל והולך להילחם אבל כמה שזה נשמע מוזר לא פחדתי, לא הבנתי שמשהו יכול לקרות לו. לא הבנתי באמת מה זו מלחמה, שהוא יכול ללכת ולא לחזור".
ברגעי האסון שרה מתקשה להיזכר ומצליחה להעלות בקושי תמונות מעורפלות. צלקות הטראומה עדיין ניכרות מבין דבריה: "היום שהוא נהרג היה היום האחרון ללימודים שלי. יצאתי עם חברים לתל אביב. חברה משותפת, שחבר שלה שירת עם מייקל, התקשרה ואני זוכרת שידעתי שזו שיחה לא טובה, היא לא הייתה אדם קרוב אלי והסיבה היחידה שהיא יכלה להתקשר זה מייקל. היא שאלה אותי איפה אני ושהיא צריכה לדבר איתי פנים אל פנים. התחלתי לדרוש ממנה לדעת מה קרה, בכיתי, צעקתי והיא סיפרה לי שהוא נהרג. נראה לי שהתעלפתי, אני זוכרת שהרימו אותי ונתנו לי מים ומשהו מתוק. אחרי זה הכל היה מוזר וכבד, כאילו לקוח מאיזה סרט שאני לא שייכת אליו", היא מספרת. "הוא היה דמות מאוד חיובית בחיים שלי. התמיכה, תחושת הביטחון כשהייתי איתו הייתה מדהימה. אני עדיין חושבת עליו, אי אפשר שלא ולפעמים כשאני מתנדבת במרכז לזכרו ורואה חייל צנום עם חיוך זהב. זה מזכיר לי אותו ועושה לי קצת שמח וקצת עצוב".
אחד מחבריו הטובים ביותר של מייקל היה אליעזר (אזי) מורגנשטרן. גם הוא היה עולה חדש מארצות הברית, בקיבוץ העבירו השניים את החודשים הראשונים בארץ והתגייסו בזמן קרוב לצבא. "הייתה לנו שפה משותפת", הוא משחזר. "היינו שני אמריקאים שמטורפים על ישראל. באותה תקופה הצבא היה כל החיים שלנו. דיברנו על הגיוס, איזו יחידה יותר שווה כדי להתנדב אליה, איזה מקום יותר קרבי. היינו באותה סירה".
אזי, אשר שימש בזמן נפילתו של מייקל כקצין במלחמה, לא יכול היה לקבל את הבשורה המרה בזמן גרוע יותר. "הייתי קמב"ץ של הגדוד בג'נין. קצין טרי, שבוע לפני כן סיימתי את בה"ד 1, תפקיד די שיגרתי. פתאום נוחתת עליך מלחמה, התקפלנו ונסענו צפונה. אני זוכר אותי רץ בין מפות ותוכניות, מבין שעלי ליישם עכשיו כל מה שלמדתי שבוע לפני, מנסה להדריך את החיילים שעד לפני כמה שבועות הייתי אחד מהם".
ואז קיבלת את הטלפון.
"זה הרגעים של החיים שאתה לא שוכח", הוא נאנח, ניכר בו שעדיין לא התגבר. "הטלפון מצלצל ועל הקו חבר משותף. הרגשתי שהעולם קורס עלי. אלו היו כמה רגעים שלא ידעתי מה לעשות אבל הבנתי שאני חייב להמשיך, יש חיילים שאני צריך להנהיג. עד סוף המלחמה לא היה לי זמן לעכל את זה. יצאתי למשימה, בין לבין הצלחתי להגיע להלוויה וחזרתי אל הצפון, אל המלחמה".
איך ממשיכים להילחם אחרי כזה דבר?
"פשוט הוצאתי את זה מהראש ולא חשבתי על זה עד סוף המלחמה. יש לי תמיד את התחושה הזו שלא היה לי זמן לעכל מה באמת קרה, להתאבל. עד היום הפצע הזה של מייקל לא נסגר. באירועים גדולים של החיים, בחתונות, בבריתות, אני תמיד חושב עליו. אני לא מפסיד את ההזדמנות לספר את הסיפור שלו בעמותה (לזכרו, י.א) עם כל חייל ומזכיר לעצמי בשביל מה אנו עושים את זה".
למה הכי אתה מתגעגע?
"לחיוך, לשמחה שלו. הוא היה אדם שהיית רואה אותו מרחוק, העיניים שלו היו נפתחות, היה רץ אליך בחיוך ענקי כאילו אתה האדם הכי חשוב בעולם. השמחה הזו לפגוש אנשים, זה משהו שלא ראיתי בשום אדם אחר".
כבכל שנה, אגף משפחות והנצחה של משרד הביטחון יטיס את משפחתו של מייקל מארצות הברית לישראל בכדי שיוכלו להיות נוכחים בטקס האזכרה לזכר בנם בהר הרצל. האגף מממן טיסה, שהייה והסעות וכן מסייע בקיום טקס האזכרה ל-3,000 בני משפחות שכולות ברחבי העולם. "כשהמשפחות באות לארץ הן תחת אחריותנו", מסבירה מירי מנחם ראש היחידה לקשר משפחות וקשרי חוץ. "חשוב לנו שידעו שבכל מקום בעולם מדינת ישראל איתם. בשום מקום בעולם הדבר הזה לא קיים ומדינת ישראל נחשבת למדינה היחידה בעולם שלקחה עליה אחריות כזו".
ביום הזיכרון השנה יתקיים בכנסת אירוע "שרים לזכרם" בהשתתפות המשפחות, משרד הביטחון וסגל הכנסת. השנה יינתן דגש מיוחד לעמותות המנציחות את זכר החייל ובהם עמותה לזכר חיילים בודדים שנהרגו במערכה. סיפורו של מייקל לוין יוצג בכנסת על ידי המרכז לחיילים בודדים, שהוקם לזכרו. בסרטון לזכרו מוצג בין היתר כיצד הוריו, שלא הכירו איש בארץ חששו שלא ימצאו מניין בכדי לומר עליו קדיש אלא כשהגיעו להר הרצל נדהמו למצוא אלפים שהגיעו מכל הארץ, בהם חברים לנשק, מפקדיו ואזרחים ששמעו על סיפורו והגיעו לחלוק לו, כבוד אחרון. נראה כי מסיבה כלשהי, הסיפור של מייקל, האידיאלים עליהם נלחם, הקורבן אשר הקריב שבו את הלבבות והפכו את הבחור החייכן והאמיץ לסמל של גבורה.