יום השואה תשע"ג

"המדינה קיבלה כסף עבורנו ואנחנו מתים כמו כלבים"

רות קריגר, ניצולת שואה שהייתה סמל במחאה החברתית התפכחה מאז: "ראשי המדינה אומרים 'נסייע' אבל דבר לא משתנה. עברנו מספיק בחיים, לא מגיע לנו למות ככה"

דנה ויילר-פולק
07/04/2013

"כולם מדברים על עזרה לניצולי שואה, אבל בפועל אנשים מתים ללא כל, למה לא לעשות את הסוף מתוק יותר?" תוהה רות קריגר, 85, ניצולת שואה שבדומה לניצולים רבים נאלצת לאסוף שקל לשקל, לחשב הוצאותיה בקפידה ולהחליט על מה תוותר החודש. קריגר, אותה מלווה וואלה! חדשות מאז שנחשפה במסגרת המחאה החברתית, נחשבת ברת מזל, במונחי מצב ניצולי השואה בישראל. היא מתקיימת מרנטה גרמנית העומדת על 570 אירו וקצבת שארים מביטוח לאומי, סכום המסתכם בכ-3,500 שקל ואמור להספיק רק למזון, תרופות, חשבונות. אך על אף מצבה ה"טוב" קריגר לא היחידה שנאבקת לשרוד, כשעל פי סקר שפורסם באחרונה 20% מניצולי השואה ויתרו על מזון בשל מצוקה כלכלית ו-12% נאלצו לוותר על תרופות.

עוד בוואלה!

נפגעתם במהלך נסיעה באוטובוס? מגיע לכם פיצוי

בשיתוף zap משפטי
"למה לא לעשות את הסוף מתוק יותר?". קריגר(צילום: דרור עינב)

במהלך המחאה החברתית החליטה קריגר כי אינה יכולה להמשיך כך ובאחת ההפגנות נאמה בשם הניצולים הנזקקים וקראה לסיוע בשנותיהם האחרונות. היום היא מפוכחת יותר: "צועקים, צועקים, ראשי המדינה אומרים 'נכון, צודקים - נסייע' אבל דבר לא משתנה והמצב לא שונה מלפני שנתיים. המדינה קיבלה סכומים גדולים מאוד עבור ניצולי השואה ונותנים לנו למות כמו כלבים. עברנו מספיק בחיים, לא מגיע לנו למות ככה. בנינו את הארץ והיום נראה למישהו שאפשר לחיות מ-570 אירו בחודש? אני רואה טלוויזיה כל יום ואם האירו יורד אני בחרדות - מאיפה אקנה אוכל ותרופות חודש הבא?".

אביה נורה מול עיניה

במהלך המלחמה נעקרו קריגר ומשפחתה מביתם ברומניה לעיירה באוקראינה. המשפחה התגוררה בבית של זוג יהודים כשקריגר ואחותה לנו על אדן החלון בשל חוסר מקום. מועד אחד ספציפי הולך עמה מהמלחמה ועד היום - ג' בניסן, המועד שבו נורה אביה ברחוב כשהיא, ילדה בת 11, לצדו. "יצאתי עם אבא למצוא מעט אוכל לאמי ולאחיותיי שהיו חולות, כי אנחנו היינו הגיבורים החזקים", אומרת בחיוך, "פתאום שמעתי ירייה, הסתובבתי וראיתי את אבא מוטל מת לצידי. לפני שהבנתי מה קורה הגיעו שני אוקראינים, זרקו את אבי על עגלה והמשיכו בדרכם. הייתי המומה ונסערת. בעודי רצה מהמקום רץ אחרי יהודי מבוגר שצעק לעברי 'מיידלע מיידלע היום ג' בניסן הדליקי נר לזכר אביך' - צעקה שנחרתה בזיכרוני היטב עד היום".

קריגר ובעלה הגיעו לישראל ב-1946 בספינת המעפילים "מדינת היהודים" שהוסטה על ידי הבריטים למחנות בקפריסין, שם שהו במשך שנתיים עד להקמת מדינת ישראל. במהלך השנים התגרשה מבעלה ונישאה בשנית לאדם המגדירה "המלאך שלי", שהלך לעולמו לפני שנתיים. במהלך השנים נולדו לה שני בנים וכיום יש לה שמונה נכדים ושבעה נינים, אך כשהיא נשאלת על סיוע מצד המשפחה היא עונה: "אני לא רוצה ליפול נטל על איש".

על הבדידות אמרה כי "זה יותר קשה ממחסור באוכל או בתרופות"(צילום: דרור עינב)

היום קריגר מתקשה להיות אותה גיבורה חזקה שהייתה בעבר. כמי שכל חייה התנדבה וסייעה לאנשים בבית חולים השרון בפתח תקווה ובעמותת אילן, היא מתקשה להתמודד עם מצב בו היא נזקקת לסיוע. היא מתגוררת בדירה בפתח תקווה עם עובדת זרה המסייעת לה, אך גם עם המעט שצריכה לשלם לעובדת היא מתקשה. "אני צריכה לתת לה מאה שקל פעם בשבוע כשיוצאת לחופש והיום פשוט לא היה לי", היא אומרת נבוכה, "היא מבינה את המצב אבל זה לא נעים לי. הבן שלה עובד ברשת מזון גדולה אז כל פעם שבא הוא שואל מה אני צריכה ומביא לי, זו עזרה משמעותית. אך יש קושי – שאר הילדים שלה בחו"ל אז הסקייפ פתוח במחשב כל היום וקשה לי כי זה חשמל, אבל אני לא מסוגלת לומר לה לא לדבר עם ילדיה, אני אמא, אני מבינה את זה. קשה לי עם המחשבות והחישובים האלה, כל הזמן אומרים לי 'יש ארגונים' זה נכון, אולי אני לא יודעת על איזו דלת לדפוק".

לא רק המצוקה הכלכלית מקשה על ניצולים, אלא גם, אם לא בעיקר, הבדידות. "זה יותר קשה ממחסור באוכל או בתרופות", מודה קריגר כשלצידה תמונות רבות עם מתנדבים שבאים לבקר, לצד תמונה של משפחתה מרומניה. "ילדה מירושלים הביאה לי טלוויזיה, את הדגים קיבלתי מבחור נחמד מרמת גן", אומרת בגאווה. "אנשים רוצים לעשות שמח וזה מחמם את הלב. בסופו של דבר טוב לי עם מה שיש לי, אני לא מתלוננת. טוב לי שאני הולכת על הרגליים שלי, ומפעילה את הידיים שלי, והראש עובד. כואב לי על אחרים ששומעת שלא שורדים, זו מדינת ישראל, לכאן ייחלנו, ועכשיו... אנחנו לא יותר מכלבים, זורקים פרורים ומקווים שנשתוק עד שלא נהיה פה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully