לרות קריגר אין הרבה סיבות לחייך. לא רק הזקנה והבדידות מעיקות עליה. רות היא ניצולת שואה בת 83 שהתפרסמה בקיץ שעבר, במחאה החברתית, כאשר השמיעה את קולם של ניצולי השואה. היום, חצי שנה לאחר מכן, היא סובלת מעליית מחירי החשמל, אוכלת את אותה כיכר לחם במשך שבועיים ואינה יכולה לקנות מתנות לנכדיה, שהתגייסו זה עתה.
היא התאלמנה לפני שלושה חודשים ומאז מצבה - הכלכלי וגם הנפשי הידרדר. היא מקבלת 500 אירו מדי חודש, בנוסף לקצבת ביטוח לאומי בסך 1,500 שקלים. רוב הכסף הולך לתרופות, למימון טיפול צמוד, וכמעט כלום אינו נשאר עבור חימום, אוכל וקצת חברה אנושית.
"עד לפני זמן קצר, הייתה לי מטפלת רק עד הצהריים. עכשיו יש מישהי שנמצאת גם בלילה, אבל אני לא יכולה להיעזר בה בסופי שבוע כי זה עוד אלף שקלים. מאיפה אני אשיג סכום כזה? אין לי", אמרה קריגר. "מאיפה יש לי כסף להכל? אני לוקחת הרבה תרופות, אני לא אישה בריאה. אני קופאת מקור בערב, יושבת עטופה בשמיכה כדי לא להדליק את התנור".
"המטפלת שלי ישנה בחדר למעלה, שמאוד קר בו ולפעמים היא מדליקה את החימום לא נעים לי לבקש ממנה לא לעשות את זה. אני קונה כיכר לחם ואוכלת ממנה שבועיים. אני אפילו לא יכולה לקנות איזו סוכריה כדי להמתיק לי את החיים."
חייה של קריגר היו למודי קשיים. היא ראתה את אביה נרצח לנגד עיניה כשהייתה ילדה וכל משפחתה אבדה בשואה. לאחר המלחמה, ואחרי שעברה שלוש שנות הכשרה לקראת עלייתה ארצה, עלתה וגורשה למחנה מעצר בקפריסין, שם בילתה שנתיים באוהל עם בעלה הראשון. רות הקדישה את יתר חייה לעזרה לזולת והתנדבה במספר ארגונים, בתי חולים ועמותות.
כעת, כשהיא זקוקה לכך, היא מצרה על שאיש לא עוזר לה.
"אני מרגישה כמו כלב ברחוב, מישהו נותן ליטוף אבל אף אחד לא עוזר, אפילו לא קצת, שיהיה טיפה חם בחורף. שני הנכדים שלי התגייסו עכשיו לצבא ולא יכולתי לקנות להם כלום וזה כל כך כואב לי. הם אמרו לי 'אל תדאגי סבתא, כשנתחתן תביאי לנו מתנה לחתונה', אבל זה לא מנחם אותי. אילו מין חיים אלה? בשביל מה יש לי לחיות? לא פעם חשבתי פשוט לסיים עם זה, פשוט לקחת את כל הכדורים. למה אף אחד לא עוזר לנו? אף אחד לא רואה אותנו, לא בודק מה איתנו, אם אנחנו צריכים מישהו. למי כבר אפשר לפנות?"
בימי המחאה החברתית היא חשבה שהמצב עשוי להשתנות. "אני מרגישה כאילו עשיתי משהו אבל לא עשיתי כלום, כי כלום לא יצא מזה. הם לא שומעים אותנו, שום דבר לא עוזר. הכל מתייקר ונשאר אותו דבר. מי סובל מזה, הם? הגדולים, החזקים שם בממשלה, בכנסת? אנחנו סובלים. בהפגנה הייתי בטוחה שהדברים ישתנו. שעכשיו יעזרו לי, שיסתכלו עליי. אבל שום דבר לא קרה. היו אז המוני אנשים, וזה לא עזר. הממשלה לא דואגת לנו תמותו, מי צריך אתכם? אין לנו שום ערך עבורם. הם לא צריכים אותנו בשביל שום דבר, אז מה איכפת להם מאיתנו?".
"אנחנו רוצים קצת אור בעיניים"
"גרמניה העבירה מיליארדים לממשלות ישראל לדורותיהן. איפה הכסף הזה? למה לא עוזרים למסכנים, שיהיה להם חם בבית, שיהיה להם פת לחם? אנחנו לא רוצים להתעשר. אנחנו רוצים לחיות במינימום של כבוד. אבל אף אחד לא שומע אותנו, הם רוצים שנמות. ככה זה היה עם כל הממשלות. לגרמנים יש רחמנות עלינו והממשלה לוקחת לנו את הכסף? איפה נשמע דבר כזה? אנחנו לא מבקשים מאף אחד שייתן מכיסו. זה הכסף שמגיע לנו".
היא לא יכולה להתגבר על התחשוה שלמרות ההפגנה, ולמרות הדיווח על מצבם הקשה של ניצולי השואה, הם עדיין בלתי נראים בחברה הישראלית. "שמישהו רק ישאל עלינו, מה חסר לנו, אם אנחנו צריכים משהו. אני מרגישה כאילו אני לא קיימת. מדובר פה באנשים שעברו כל כך הרבה בחיים שלהם, ראו את המשפחות שלהם מושמדות לנגד עיניהם. אני לא מאמינה שמשהו הולך להשתנות פה. אנחנו נמות ככה וזהו. אם מחר אני אמות מרעב, מי יידע? ככה זורקים בן אדם? אני כבר לא יודעת מה יש עוד להגיד. אני מיואשת לגמרי. הלוואי שמישהו אחד בממשלה היה קם, שם את הרגל למטה ואומר שצריך לעזור לנו, לניצולים. אבל כל אחד עושה לביתו. עכשיו ביבי הכריז על חינוך חובה חינם מגיל שלוש, שיעשו דבר דומה לבני שבעים, שמונים. אנחנו רוצים קצת אור בעיניים, קצת אור בחיים, שיקל על הקושי שקיים גם ככה."
בקשתה האחרונה מופנית לכלל החברה הישראלית: "אל תשכחו אותנו. אנחנו טיפה, לא הרבה. תעזרו לנו לפני שיהיה מאוחר מדי."