בצמרת מערכת הביטחון בישראל נשמעים לא מעט קולות של ארגעה בתקופה האחרונה באשר לאפשרות של עימות נוסף מול הפלסטינים בגדה המערבית. אולי אפילו קולות מרדימים. ראש אמ"ן לדוגמה, אלוף אביב כוכבי, שאחראי על הערכת המודיעין הלאומית, אמר בכנס הרצליה רק לפני שלושה שבועות ש"דיבורים על אינתיפאדה שלישית לא קיימים בשטח". גם בסביבת שר הביטחון משה יעלון נשמעת טענה דומה. הבעיה היא שהמציאות מעט שונה, בלשון המעטה.
דיבורים על אינתיפאדה שלישית קיימים גם קיימים בשטח, בעיקר בקרב הדור הפלסטיני הצעיר שבקהילת המודיעין הישראלית פחות חשופים לו. בכל יום מצטרפים עוד מפגינים פלסטינים לתהלוכות המחאה נגד ישראל ברחבי הגדה. השבוע התקיימו הפגנות ממחסום ג'למה בצפון הגדה ועד חברון בדרומה. בהלווייתו של מיסרה אבו חמדיה בחברון אתמול השתתפו מעל 10,000 בני אדם ונערך מפגן של חמושים שירו באוויר שוב ושוב תוך קריאות לנקמה בישראל. אלה בוודאי לא קולות של רגיעה. השקט שישראל הורגלה אליו בשנים האחרונות מאז ההפיכה ברצועה, נעלם והתחלף ב"מיני-התקוממות": הפגנות ועימותים כמעט יומיומיים בקנה מידה מוגבל, בשלל מוקדי חיכוך בגדה. ייתכן אולי אפילו שאלה הן פניה של "אינתיפאדה" חדשה, לא המונית כמו הראשונה ולא מדממת כמו השנייה. התקוממות מתישה, שואבת אנרגיות מהצבא וממערכת הביטחון כולה אך בשליטה. הבעיה שמטבען של תופעות מעין אלה, שלא ניתן לחזות או להבין מתי בדיוק ההתפרצות העממית תיהפך לחסרת מעצורים, בלתי נשלטת.
אך גם לא צריך להיות רומנטיים מדיי באשר למתרחש בימים האחרונים. אין מדובר בפעולה עממית ספונטנית לחלוטין. שלוש ההלוויות שנערכו אתמול בשעות הצהרים באזור טול כרם וחברון, היוו תפאורה צפויה מראש להפגנות וידויי האבנים שבאו בעקבותיהן. בענבתא שליד טול כרם, הובאו לקבורה שני נערים, בני 17 ו-18, נאג'י בילביסי ועאמר נסאר שנפגעו מירי חיילי צה"ל במהלך ניסיון ליידות אבנים או בקבוקי תבערה (הגרסה של הנערים שהיו עמם היא אבנים בעוד דובר צה"ל מסר שהשניים השליכו בקבוקי תבערה, א.י). באופן לא מפתיע, הלוויתם של השניים עוררה הרבה פחות עניין בציבור ובתקשורת הפלסטיניים מזו של האסיר מיסרה אבו חמדיה, שמת יומיים לפני כן בבית החולים סורוקה בבאר שבע לאחר שסבל ממחלת הסרטן. אבו חמדיה הפך מיד עם מותו לסמל מתוקף היותו אסיר שמת בבתי הכלא של ישראל.
תוך חודש וחצי מתו שני אסירים תושבי אזור חברון בבתי הכלא של ישראל, הראשון, ערפאת ג'ראדאת שהתלונן שהוא חש ברע עד שהתמוטט ומת (בצד הפלסטיני טוענים בתוקף שהוא עונה למוות) ואבו חמדיה שמחלת הסרטן אובחנה אצלו כנראה באיחור מסוים. לכאורה יהיה מי שיטען שההפגנות אתמול ושלשום היו ביטוי אותנטי לתסכול המצטבר בציבור הפלסטיני בעיקר לנוכח סוגיית האסירים.
ובכל זאת, הטענות של הרשות בדבר אחריות ישראל למותו של אבו חמדיה והאשמתה בפשעים נגד האסירים, מעלים חשד מסוים שהמחאה אינה ספונטנית כפי שניתן לחשוב. ראשית, משרד החינוך הפלסטיני החליט יום לאחר מותו של אבו חמדיה להשבית את הלימודים בבתי הספר בשטחים מהשעה 11 בבוקר ובחברון במהלך כל שעות היום. לכל מקבל החלטות בצד הפלסטיני ברורה המשמעות של החלטה שכזו. נערים וילדים מכל רחבי חברון והגדה, מצאו עצמם ללא תעסוקה משעות הבוקר המוקדמות ולנוכח הקריאות שנשמעו בכל כלי תקשורת ערבי או פלסטיני בדבר אחריותה של ישראל למותו של האסיר, אפשר היה להבין שההשבתה הזו תוביל להחרפת העימותים. בנוסף ניכר שינוי משמעותי במדיניות של המשרד לענייני אסירים ברשות, בראשותו של השר עיסא קראקע, שמוביל לאחרונה קו לוחמני נגד ישראל. לכאורה ניתן לחשוב שכל מוות של אסיר פלסטיני מעורר גל של מחאות. אולם המציאות מוכיחה אחרת.
"התסיסה תחת שליטה" לא תימשך זמן רב
בשנת 2007 מת בכלא הישראלי האסיר שאדי סעידה שריצה שמונה מאסרי עולם בגין מעורבותו בפיגוע בעין עריק שליד רמאללה. סעידה מת מחיידק אלים. חברת פרלמנט פלסטינית דאז האשימה את ישראל במותו בגלל הזנחה בכלא, אך מעבר לכך לא נרשמה כלל מחאה ציבורית פלסטינית. שנתיים לפני כן, ב-2005, מת האסיר ע'נאן ע'נימאת כתוצאה משריפה שנגרמה מקצר חשמלי בתא הכלא שלו. אז אפילו לא נשמעה מחאה מצדה של הרשות. המקרה של אבו חמדיה שונה בתכלית.
לשכתו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, פרסמה הודעה מפורשת המטילה את האחריות על מותו על מדינת ישראל תוך שהיא מזכירה שהאסיר שמת היה בעברו גנרל בביטחון המסכל (המזוהה עם פתח). זאת, על אף שאבו חמדיה הואשם על ידי ישראל בהשתתפות בפיגועים וניסיונות פיגועים של חמאס. המסקנה הברורה מהמקרים הללו, היא שמישהו ברשות, אינו רוצה אולי בהסלמה רבתי מול ישראל, אך בהחלט רואה בעין יפה את המשך התסיסה, כל עוד היא נשלטת. וכך מצד אחד, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עוסקים בסיכולים של פיגועים נגד מטרות ישראליות, יומם וליל, לא פחות. הם פועלים לאיתור אמצעי לחימה, מעצר פעילי טרור והצליחו לאחרונה להביא לסיכול של כמה ניסיונות חטיפה של ישראלים. מנגד הרשות הפלסטינית ואנשי הפתח טרודים לא מעט בניסיונות לעורר את השטח ולהוציא את הציבור אל הרחובות. עד כה הצלחתם חלקית. ההפגנות מתרבות, זריקות האבנים גם כן וכצפוי אפילו מקבלות קריאות עידוד נלהבות מאי אלו אנשי תקשורת בישראל. אלא שבסופו של דבר "התסיסה תחת שליטה", לא תימשך עוד זמן רב ותפגע גם ברשות הפלסטינית. או כפי שתיאר זאת נשיא ארה"ב ברק אובמה בשיחה הספונטנית שהייתה לו עם שר האוצר יאיר לפיד במהלך קבלת הפנים: Be careful with what you wish for.
תהליך התמסדות חמאס
ההסלמה בקנה מידה קטן שנרשמה השבוע בין ישראל לעזה, באה דווקא לאחר לא מעט ניסיונות מצד ארגון חמאס לשמר את הפסקת האש. בעקבות שיגור הרקטות לעבר ישראל במהלך ביקורו של אובמה, ביצעו כוחות הביטחון של חמאס כמה מעצרים בקרב פעילי התנועות הסלפיות כדי להביא להפסקה מוחלטת של הירי. הפעילות הזו, מתברר בדיעבד, לא הספיקה. האיומים של חמאס נגד הארגונים המזוהים עם "הג'יהאד העולמי" בעזה הותירו רושם חלקי וייתכן שלאחרונה כבר אינם נשמעים ביתר שאת, בוודאי לא ביום שלאחר מותו של אסיר פלסטיני בישראל. נדמה שחמאס מעדיף עדיין שלא להפעיל את כל כוחו בכדיי לכפות משמעת ברזל על שלל הארגונים ברצועה (על אף שיש ביכולתו לעשות זאת), בין היתר בשל הביקורת שלה הוא צפוי בקרב תושבי עזה. אך בסופו של דבר לחמאס לא יוותר יותר מדיי מרחב לתמרון. הוא עלול למצוא עצמו בקרוב בעימות נוסף מול ישראל אם לא יפגין קשיחות רבה יותר נגד יורי הקסאמים (יש בישראל מי שטוענים כי גם הירי במהלך ביקור אובמה נעשה תוך העלמת עין בוטה מצד החמאס).
דווקא הבחירה מחדש השבוע של חאלד משעל לתפקיד ראש הלשכה המדינית של חמאס, עשויה לקצר את תהליך "ההתמסדות" של הארגון. אין מדובר בהתמתנות. משעל אינו אוהד ישראל ואינו מאמין בתהליך שלום עמה. אולם "אבו אל-ווליד", שנבחר בפעם הרביעית ברציפות לתפקיד (בניגוד לכל אמנת חמאס כזו או אחרת - ללמדנו שהתיאוריה לאו דווקא מכתיבה לחמאס את המציאות, ההיפך הוא הנכון) מסתמן כיום כאחד האישים הפרגמטיים ביותר בהנהגת הארגון. הוא אינו רואה הכרח לשמור על מלחמת קודש בישראל כל עוד הדבר אינו משרת את האינטרסים של חמאס. הבחירה מחדש של משעל, אינה צפויה להביא לשינוי ביחס לישראל אולם כן עשויה להביא עמה להתקרבות לפתח אולי אפילו לפיוס. סוגיית היחסים עם פתח, הייתה העילה לפיצוץ הגדול בצמרת חמאס בסוף 2011. בנובמבר חתם משעל על "הסכם דוחא", שמשמעותו פיוס עם פתח והקמת ממשלת אחדות בראשות אבו מאזן. אולם ההסכם הזה נתקל בהתנגדות מצד צמרת הארגון בעזה שלא הסכימה יותר לשמש כשחקנית משנה לצדם של משעל וחבורת בכירי חמאס בחו"ל. ראש הממשלה איסמעיל הנייה, מחמוד א-זהאר וחבריהם האחרים הודיעו פומבית, בצעד חריג, שאין בכוונתם לכבד את ההסכם.
בסוף דצמבר 2011, בכינוס ערב השנה החדשה שנערך בחרטום בירת סודן, נקט משעל בצעד שנרשם בזמנו על שמו של השר וחבר הכנסת לשעבר מהליכוד דוד לוי והודיע כי אין בכוונתו להתמודד שוב על תפקיד ראש הלשכה המדינית. כבר אז היה לא מעט בכירים במצרים ובישראל שטענו כי משעל עשה תרגיל ביחסי ציבור בלבד, בניסיון לעורר מחדש את התמיכה בו. אולם משעל עמד בסירובו להתמודד בבחירות עד לנובמבר 2012, מיד לאחר סיומו של מבצע "עמוד ענן". בעוד הנייה, א-זהאר וחבריהם מסתתרים במחשכים של הבונקרים של עזה, משעל הצליח להביא בקהיר להסכם הפסקת אש מול ישראל שהתפרש כניצחון גדול לארגון. ההסכם והביקור שאחריו של משעל ברצועת עזה, שהובילו מאות אלפי פלסטינים לרחובות, הבהירו להנייה ולאנשיו ש"אבו אל-ווליד" היה ונותר האיש מספר אחת בארגון.
אולם לבחירה המחודשת במשעל, היו סיבות נוספות. הראשונה - קטאר, שדחפה אותו להציג מועמדות והשנייה והדומיננטית עוד יותר - מצרים. אנשי המודיעין הכללי וראשי האחים המוסלמים בקהיר לא הסתירו את תמיכתם הגלויה במשעל. מבחינתם "אבו אל-ווליד" הוא האיש הנכון "לעשות עסקים": החל מהפסקת האש מול ישראל וכלה בפיוס עם הפתח. על פי מקורות מצריים, משעל נבחר פה אחד כמועמד יחיד לאחר שהנייה ומוסא אבו מרזוק הסירו את מועמדותם. הנייה קיבל כתמורה את תואר "סגן ראש הלשכה המדינית ומנהיג חמאס בעזה". המשמעות - להנייה יהיו סמכויות בכל הקשור להתנהלות חמאס ברצועה אך בשורה התחתונה, הסמכות העליונה נותרה בידיו של משעל. על פי אחד הדיווחים, א-זהאר שהפך לאישיות בלתי רצויה במצרים בחודשים האחרונים, לא נבחר שוב ללשכה המדינית. ארבעה חברים חדשים צורפו ללשכה: שניים ממשוחררי עסקת שליט, רווחי מושתהא ויחיא סנואר, וכן סאלח אל-ערורי שגורש לאחר שיחרורו מהכלא לחו"ל ומנהל משם מאמצים לחידוש הטרור מהגדה ובנוסף, מאהר עביד.
לא ברור עדיין אם אכן פני משעל לפיוס עם פתח. ייתכן שהנייה ויתר על מועמדותו כאשר הבין שהקמת ממשלת אחדות עם הפתח אינה רלבנטית ואין סכנה למעמדו כראש הממשלה של עזה. אולם ייתכן בהחלט שמשעל, יליד הכפר סילוואד שליד רמאללה, יבקש להשקיע לא מעט מאמצים ומשאבים בהחייאת תשתית החמאס בגדה, גם במישור האזרחי. עזה כבר בידיו בעוד הרשות וישראל פועלות במרץ כדיי להחליש את הארגון בגדה, צבאית ואזרחית. בשבועות האחרונים ניכר ניסיון של החמאס להוציא לפועל פיגועים מהגדה, עד כה ללא הצלחה, אך "אבו אל-ווליד", עוד לא הרים ידיים.
בתחילת השבוע, ערב חג שני של פסח, ביקר אבו מאזן בבירת ירדן עמאן. בתום הפגישה עם המלך עבדאללה, נמסר כי השניים חתמו על הסכם שמחדש את מעמדה של ירדן כ"מגנה של אל-חרם א-שריף", או במילים אחרות, הר הבית. ההסכם הזה צריך היה לעורר הרבה סימני שאלה בישראל, ירדן ובעולם הערבי בכלל.
מדוע זה פתאום טורח אבו מאזן לבירה הירדנית כדיי להעניק למלך סמכויות גם אם סמליות על הר הבית? האם ייתכן שכפי שדיווח העיתון אל-קודס אל-ערבי ההסכם נועד לסלול את הדרך לקונפדרציה ירדנית-פלסטינית? ההסבר של העיתון הלונדוני נראה מופרך מדי בשלב זה. מקורות פלסטיניים מסרו לוואלה! חדשות הסבר אחר, משכנע מעט יותר אך לא יותר מכך. לטענתם, הכוונה של אבו מאזן והמלך הירדני הייתה לבלום אפשרות של צעד חד-צדדי ישראלי בהר הבית, שיבטל את הסטטוס-קוו הנוכחי שם. זאת אם תקבל פלסטין מעמד של מדינה בשלב כזה או אחר באופן רשמי ממוסדות האו"ם ואז לכאורה תהיה הריבונות במזרח ירושלים פלסטינית. או אז, אומרים המקורות, עלולה ישראל לסלק את מוסדות הווקף הפלסטיניים והירדניים מאל-אקצא כדיי להפגין ריבונות במקום. כאמור, גם ההסבר הזה לא נשמע משכנע לגמרי. אך במזרח התיכון מודל 2013, לעולם אל תאמר לעולם לא.