הפלסטינים רואים באובמה ממשיך דרכו של בוש הבן

(צפו בנאום אובמה בבנייני האומה, אמש)

דרך ארוכה חצה נשיא ארצות הברית ברק אובמה בארבע השנים האחרונות בכל הקשור למדיניותו במזרח התיכון. ואולי צריך לומר זאת אחרת: דרך ארוכה עבר המזרח התיכון מאז כניסתו של ברק אובמה לתפקיד הנשיא. ההפנמה של התמורות בזירה תרמה כך נראה להבנה של הנשיא בדבר הצורך לשנות גישה, "להחליף דיסקט", כפי שנהוג היה פעם לומר.

ביקור אובמה בישראל - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות
אובמה חתם את ביקורו בישראל בהר הרצל ו”יד ושם”
אובמה לישראלים: ”מנהיגים לא יעשו שלום אם לא תדרשו זאת”
ביקור אובמה בישראל: היום השני בתמונות
אובמה קיבל עיטור מפרס ובירך בעברית: ”עד 120”
”אתם לא לבד” - נאום אובמה המלא

מדיניות "הראש בראש" מול ישראל התחלפה לה בחיבוקים ונשיקות. אובמה נפרד אט אט מכבלי "נאום קהיר" המפורסם, לטובת "נאום ירושלים". דבריו של הנשיא האמריקאי במסיבת העיתונאים המשותפת עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ברמאללה, המחישו עד כמה גדול הפער בין אובמה מודל 2009 וזה של 2013. לא עוד דרישה חד משמעית מישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, אלא נזיפה מרומזת באבו מאזן על התעקשותו להציב תנאים מוקדמים כמו הקפאת הבנייה, עוד לפני שחודש המשא ומתן בין הצדדים.

אך לנדידה בעמדותיו של אובמה יש מחיר. בעיני הציבור הערבי והפלסטיני, אובמה נתפס כעת כממשיך דרכו של ג'ורג' בוש הבן, לא פחות. עבור הפלסטינים, אין הבדל בין הנשיאים - בוודאי שלא במדיניותם. אין זה פלא שהמקום היחיד בשטחים שבו התקבל אובמה בסבר פנים יפות היה במוקטעה. כמה מאות מטרים בלבד ממתחם הנשיאות ברמאללה, שם נפגש אתמול עם אבו מאזן, כבר ציפתה לאובמה הפגנה נגד ביקורו.
ביום רביעי הקימו פלסטינים מאחז באזור E1 ליד מעלה אדומים ובחברון נערכה הפגנה נגד הביקור. אתמול שיגרו פלסטינים ארבע רקטות קסאם לעבר שדרות, אחת מהן נחתה בחצר בית בעיר. הייתה זו דרכה של הרצועה לומר לנשיא האמריקאי כי לא ניתן להתעלם מעזה, בוודאי אם הוא מעוניין להגיע לפתרון נוסח "שתי מדינות לשני העמים".

אולם, חמאס לא הסתפק רק במסר הזה. אתמול נחשף בוואלה! חדשות כי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עצרו בחודש האחרון חמש חוליות שתכננו פיגועי תופת בישראל וחטיפות של חיילים ואזרחים. החוליה האחרונה שנחשפה, נעצרה בתחילת השבוע בצוריף, שמדרום מערב לבית לחם. חמשת חברי החוליה החזיקו בביתו של אחד הפעילים 20 קילוגרמים של חומרי נפץ ותכננו לחטוף אזרח ישראלי.

ניתן לשער מה היה עושה פיגוע חטיפה או כל פיגוע אחר לביקורו של אובמה אם באמת היה יוצא לפועל. יתרה מכך, מתברר שמפעילי אותן חמש חוליות הם כולם משוחררי עסקת שליט, שגורשו לעזה. ואולי גם זה לקח לעסקאות חילופי האסירים שבדרך: גירוש לעזה אינו מונע המשך פעילות טרור.

בפגישה בין אבו מאזן לאובמה אתמול השתתף גם השר לענייני אסירים ברשות, עיסא קראקע - ולא במקרה. זהו הנושא הבוער ביותר מבחינת הרשות הפלסטינית ובנאומו שם אבו מאזן דגש מיוחד על שחרור אסירים, בעיקר וותיקים, שנעצרו לפני הסכמי אוסלו. נראה שסוגיית האסירים היא בעצם הסולם שמחפש אבו מאזן כדי לרדת מעץ הקפאת הבנייה בהתנחלויות. אם תסכים ישראל לשחרר את האסירים הוותיקים (ללא תמורה, מבלי שייחטף אף חייל - גם כאלה עם דם על הידיים), תזכה הרשות הפלסטינית בכל כך הרבה נקודות זכות בדעת הקהל הפלסטינית שספק אם מישהו יתעכב בשבועות שלאחר מכן על בנייה של בית בגוש עציון או כמה יחידות דיור בשכונות היהודיות של ירושלים.

לא צריך לקנא בתושבי קהיר בפרט ומצרים בכלל בימים אלה. הירושלמים שבינינו ידעו להתלונן השבוע על סגירתם של כמה מרחובותיה הראשיים של הבירה, בעקבות ביקור אובמה. אולם הפסקת התנועה בכמה מהכבישים הראשיים בבירה המצרית הפכה למחזה שכיח, כמעט יומיומי. ההבדל הקטן והמשמעותי הוא שבעוד בירושלים החסימה נעשית ביוזמת המשטרה והממשלה, בקהיר עצירת התנועה היא מעשה ידי המפגינים. ולא חסרות כאלה. לפעמים אלה נהגי מוניות ואוטובוסים שמבקשים למחות על המחסור בדלק מסובסד, או סתם נהגים שמצטרפים אליהם, וביום אחר, כמו ביום שלישי שעבר, אלה בעלי המאפיות המצרים שביקשו לקבל את התשלומים המגיעים אליהם מידי הממשלה.

במשך עשרות שנים מוכרים בעלי המאפיות את הלחם ומוצריו במחירים מגוחכים במיוחד ומקבלים מהממשלה תשלומים כדי להמשיך ולעשות זאת. אלא שבשבועות האחרונים הממשלה אינה מעבירה את כל הסכום המגיע ליצרני הלחם או שאינה מעבירה כלל. ביום שלישי החליטה הממשלה המזוהה עם האחים המוסלמים על צעד אחד רחוק יותר, אולי צעד אחד רחוק מדי: הקצבה של הסובסידיות. במילים אחרות, מעתה לא יוכלו תושבי מצרים לקנות לחם מסובסד כאוות נפשם, אלא כל אזרח יקבל כרטיס שיאפשר לו לקנות מספר מוגבל של ככרות לחם מסובסדים ביום.

בעבר כבר ניסו השלטונות המצריים לצמצם את הסובסידיות או לחלופין לבטלן. ב-1977 לדוגמה בימי הנשיא אנוואר סאדאת, התחוללה "התקוממות הלחם" המפורסמת בעקבות הניסיון של הנשיא להגביל את הסובסידיות. סאדאת הצליח אז לדכא את המחאה באמצעות שילוב של הלוואות מקרן המטבע הבינלאומית ושימוש נכון בכוחות הביטחון המצריים. הפעם נראה שאם קיצוץ הסובסידיות יוביל לגל של הפגנות, מצבו של מורסי בעייתי לאין שיעור בהשוואה לזה של סאדאת.

ראשית, קרן המטבע העולמית מתנה הלוואה של 4.8 מיליארד דולר למצרים, הנחוצים לה כאוויר לנשימה, דווקא בקיצוץ הסובסידיות (רבע מהתקציב המצרי מיועד לסובסידיות). מכאן ההחלטה להגביל את מכירת הדלק והלחם המוזלים. ללא צעדים אלה, הקרן לא תסכים להעביר את הכסף ומצרים עלולה להתדרדר לפשיטת רגל. מנגד, הקיצוץ מוביל למצב של אי שקט תמידי, תסכול וחשש אמיתי של התפרצות גל מחאה נוסף, דומה לזה של ינואר 2011 אולי אפילו עד להפלת הנשיא הנוכחי.

בעיה לא פחות גדולה של מורסי היא שכלל לא בטוח שאם יזדקק להגנתם של כוחות הביטחון שלו, הצבא ימהר להתייצב כדי למנוע את נפילתו. בתחילת כהונתו "ניקה" מורסי את האורוות ומינה לתפקיד שר ההגנה את עבד אל פתח א-סיסי. לתפקיד הרמטכ"ל מונה סידקי סובחי. המינוי נתפס בציבור, כמו גם בתקשורת, כצעד שנועד לטהר את הצבא ממוקדי הכוח הישנים, אנשי "המשטר העמוק" של חוסני מובארק. אולם המהלך הזה היה רחוק מלהצליח. הצבא ומערכת הביטחון כולה, נותרו עוינים ל"אחים המוסלמים" ולמורסי. א-סיסי, שר ההגנה שחייב את מינויו לנשיא, מהווה כיום את אחד ממוקדי הכוח האופוזיציוניים למורסי בתוך המערכת השלטונית. כך גם מנגנוני המודיעין.

המתיחות והעוינות אינן גלויות, אלא מתפרצות בהצהרות מרומזות ובעיקר בשני נושאי משנה: חמאס וישראל. בשבועות האחרונים מתנהל מסע תקשורתי כמעט בוטה של כוחות הביטחון המצריים, ובעיקר של אנשי הצבא, נגד חמאס. קמפיין של ממש. זה החל בהאשמות החריגות בדבר המעורבות של שלושה מראשי הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, במעורבות בפיגוע באוגוסט שעבר שבו נהרגו 16 חיילים מצרים. וזה נמשך בידיעות בדבר מעצרם של שמונה פעילי חמאס בשדה התעופה של קהיר, שחזרו מאימונים באיראן וברשותם מפות ואמצעים שהעידו על כוונה לכאורה לבצע פיגועים על אדמת מצרים.

ביום רביעי פורסם גם כי הצבא המצרי הצליח לאתר כמויות גדולות של בד שיועדו להברחה לרצועה דרך המנהרות ברפיח מתוך כוונה של אחד הארגונים הפלסטיניים לתפור מדי צבא ומשטרה מצריים. זאת כדי לסייע לגורמי טרור בעזה להתחזות לאנשי כוחות הביטחון המצריים ולבצע באמצעותם פיגועים.

הפיגוע באוגוסט, צריך לומר, בוצע בידי גורמים הקשורים לקבוצות הג'יהאדיסטיות ולא ברור אם יש כלל קשר לחמאס. שמונת אנשי "חמאס" משדה התעופה שוחררו והועברו לעזה. וגם הבד, ספק אם שימש לייצור מדים של הצבא המצרי. אך ניכר שמישהו במערכת הביטחונית המצרית מעוניין להשחיר את תדמית חמאס ולייצר מתיחות בין קהיר ועזה, בין היתר כדי לנגח את ארגון הגג של חמאס – "האחים המוסלמים".

הנקודה השנייה שמהווה מוקד למחלוקת היא, כאמור, ישראל. בעוד מורסי עושה כל מה שרק ניתן להצניע את הקשרים הביטחוניים עם ישראל, הצבא והמודיעין רק הולכים ומהדקים אותם. בשבוע שעבר ביקרה בישראל משלחת ביטחונית של המודיעין הצבאי המצרי. הצנזורה הצבאית בישראל אסרה על פרסום דבר הביקור מתוך הנחה שהדבר יפגע ביחסי ישראל ומצרים. אולם בצנזורה, כמו גם בקרב גורמים אחרים בצבא (אגף תכנון, למשל, שאנשיו נפגשו עם אנשי המודיעין הצבאי), לא לקחו בחשבון כנראה שהצבא המצרי מעוניין להראות לציבור בישראל ובעיקר לקונגרס האמריקאי שהקשרים הביטחוניים בין שתי המדינות "מעולם לא היו טובים יותר".

הידיעות על שיתוף הפעולה הצבאי המתהדק שהפך להיות יוצא דופן ביעילותו, משמש את א-סיסי במאמציו לשכנע את הפנטגון ואת הקונגרס לשמור על הסיוע הביטחוני למצרים על אף הקולות הנשמעים בסנאט האמריקאי לעצור את העברת הכספים לקהיר. ומכאן רצונם של המצרים בפרסום ידיעות שכאלה. מנגד, מורסי והאחים המוסלמים אינם ששים כלל לחשוף את דבר קיום המגעים עם הצד הישראלי מחשש שהדבר יזיק להם במישור הפוליטי. וכך, בעוד לצבא ולמודיעין המצרי הקשר עם ישראל הוא קריטי, למורסי הוא עלול להיות קטלני מבחינה ציבורית.

אך יש כאן משהו שהוא מעבר לשמירה על התיאום הביטחוני בין שתי המדינות. הנתק המדיני שנוצר בין ההנהגות בירושלים ובקהיר, מביא כך נראה, את הצבא, לנסות ולמלא את החלל שנוצר. או במילים פשוטות, הצבא מנסה להשלים חללים מדיניים שיוצרים אנשי האחים המוסלמים בכל הקשור למגעים עם ישראל. אז אמנם אין מדובר בשינוי הסכם השלום, אך הצבא המצרי וזרועות הביטחון הפכו למעשה לאחראים על הקשר עם ירושלים ותל אביב, על אף שאין זה מתפקידם המסורתי.