וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כשאין אמון בין מורים לתלמידים

רועי פרלשטיין-דביר

13.3.2013 / 9:46

השפה לא ראויה, הייחוס של תכונות אופי שליליות לילדים מרגיז - אבל לא רק המורים אשמים. עלינו להבין ש"הרשימה המעליבה" מהתיכון בכפר סבא היא קודם כל תסמין של מערכת חולה

זה מצער, באמת מצער לגלות, שמורות ומורים הם גם, אם לא קודם כל, בני-אדם.

שלא תהיה אי-הבנה: זה תמיד מאכזב לגלות - כמורה, כהורה וכאדם - אנשים שבוחרים להתבטא באופן כזה: מ"שקרנית" ועד "תינוק מגודל". זה עוד יותר מאכזב לגלות את זה אצל האנשים שאמונים על טיפוח הצדדים הטובים והיפים יותר של ילדינו.

הפגנת תלמידים בבית הספר בכפר סבא, מרץ 2013. יותם רונן
תלמידים בתיכון "רבין" מפגינים נגד הכינויים הפוגעניים, השבוע/יותם רונן

אבל אסור לנו לאפשר לאכזבה הזו לצבוע את מה שעומד בבסיס הדברים. גם התלמידים שלי, שתמיד שמחים לבקר את המורים שלהם, לא חשבו לרגע שיש ברשימה שדלפה מתיכון "רבין" בכפר סבא רצון לפגוע בתלמידים. כשניתחנו את המקרה בשיעור אזרחות, ראינו יחד שבהחלט יש כאן פגיעה בכבוד האדם, פגיעה בשמם הטוב של התלמידים ובפרטיותם. אך הפגיעה היא בעיקר בפרסום, שהיה - וזה מוסכם על כולם - טעות של חוסר תשומת לב.

ואחרי כל ההנחות שאני מוכן לעשות לאותו צוות של מורים, עדיין צריך לומר בפה מלא: השפה לא ראויה, הייחוס של תכונות אופי שליליות לילדים מרגיז. לא לזה אנחנו מצפים ממחנכים בישראל.

תזכורת לגודל המשימה

ומשנאמר כל זה, חשוב גם להסתכל על הפרשה הזו דווקא מכיוון אחר: ציבור המורים רגיל שמאשימים אותו באלימות של הנוער, בטמטום ובצרות האופקים של הדור הצומח בארצנו (ולא מהיום...). מורות רגילות שמאשימים אותן בציונים הנמוכים של התלמידים, בכך שהן "הורסות לילד את העתיד". בין השורות של ההאשמות הללו, כמו גם בפרשה הנוכחית, יש דבר אחד מאוד משמח: הציבור הישראלי עדיין מאמין שלמורה בכיתה יש השפעה; שיש לה את האפשרות לשנות ואף להכריע את עתידו של ילד כזה או אחר.

רוב המורות והמורים שאני מכיר מודעים היטב לאחריות הכבדה המוטלת על כתפינו, למשמעות האדירה שיכולה להיות לכל מילה שלנו בכיתה, לכל ציון שאנחנו מחלקים, ואף לכל מבט שאנחנו מעניקים (או לא מעניקים) לתלמיד או לתלמידה. בימים המוצלחים יותר שלנו, אנחנו זוכים לשלוח מילה אחת מדויקת, שעושה את מה שלא עשו שנים של חינוך קודם לכן. בימים רגילים, אנחנו מסתפקים בידיעה שלא פגענו באף תלמיד. ויש גם את הימים שבהם אנחנו מעומתים עם טעויות גדולות מאוד שאנחנו עושים.

במובן הזה, טוב וחשוב שהפרשה הזו התפרסמה. כי גם אנחנו זקוקים לתזכורת מדי פעם. גם אנחנו צריכים לפעמים שמישהו יגיד לנו: "תזכרו - אנחנו מפקידים בידיכם את הדבר היקר לנו ביותר בעולם. אל תפשלו!".

זה טוב וחשוב לנו, כמורים, לקבל תזכורת לגודל המשימה שמטילים עלינו החברה הישראלית וההורים הפרטיים של כל אחד ואחת מתלמידינו. אבל אנחנו זקוקים גם לצד הנגדי, של אותו הדבר בדיוק: אנחנו זקוקים לאמון. אנחנו צריכים לדעת שאותם ההורים, אותה המערכת שבה אנחנו עובדים, סומכים עלינו ומאמינים שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו ואף למעלה מזה כדי שהעתיד של כולנו יהיה טוב יותר. חשוב לנו לשמוע שאמנם מצפים מאיתנו להמון, אבל גם סומכים עלינו שנצליח לעמוד בציפיות.

הפרשה הזו היא לא הבעיה. היא תסמין למערכת חולה, שבה לא קיים כבוד הדדי כפי שהיינו רוצים לראות בין מורים לתלמידים, אך בעיקר חסר בה אמון: בין מורים לתלמידים, בין הורים למורים, ובין המורים לכלל המערכת. בהקשר הזה אפשר רק לקוות, שצוות בית הספר יזכה מצד אחד לנזיפה, ומצד שני לחיזוק ולהנחיה איך לעבוד טוב יותר מכאן והלאה. אם התשובה לקושי תהיה פיטורים, זה יהיה כמו לנסות לרפא סרטן עור באמצעות הסרת שומה.

הכותב, רועי פרלשטיין-דביר, הוא מורה לאזרחות ולהיסטוריה בבית-הספר התיכון "ברנקו וייס" בבית-שמש, וממקימי תנועת המורים

עוד כותרות בפרשה:
דין משמעתי למורה שהפיצה את הרשימה המעליבה
סוער בתיכון אחרי הרשימה המעליבה: "משבר אמון"
מפיצים ובוכים: טור מיוחד של תלמיד בתיכון "רבין"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully