קשה לדעת אם פריסתן השבוע של סוללה שלישית של כיפת ברזל ושל סוללת טילי פטריוט באזור חיפה והגליל מגדילה את תחושת הביטחון של התושבים באזור או מעצימה את החרדות שלהם. עם זאת, דבר אחד ברור: ההחלטה לפרוס את הסוללות היא תוצאה ישירה של הפטפטת הבלתי אחראית של שר הביטחון אהוד ברק שבהבל פיו אישר בעצם כי ישראל היא שתקפה בשבוע שעבר בסוריה. דברי השר ברק בכינוס בנושאי ביטחון בגרמניה עשו לחוכא ואטלולא את מאמצי הצנזורה הצבאית בישראל למנוע מהעיתונאים הישראלים והזרים העובדים בארץ לפרסם כל שביב מידע בנושא. דבריו של שר הביטחון מקבלים משנה חומרה משום שהוא השר שממנה את מי שעומד בראש הצנזורה. כיום עומדת בראש הצנזורה תת אלוף סימה וקנין-גיל.
לפי פרסומים זרים תקף חיל האוויר בלילה שבין יום שלישי ה-29 בינואר לרביעי ה-30 בינואר מטרות בסוריה. אחר כך, לפי הודעות רשמיות של סוריה, הותקף מה שהוגדר "מכון מחקר אזרחי", בעיבורי דמשק, וכמה כלי רכב שחנו בקרבת מקום נפגעו. אך לפי פרסומים זרים, מה שנפגעו היו מבנים של מרכז למחקר ופיתוח צבאי של נשק כימי וביולוגי וכן שיירה של כלי רכב שעמדו להעביר נשק מתקדם נגד מטוסים טילים מדגם אס.אי 17 על מערכות המכ"ם שלהם מתוצרת רוסיה לארגון החיזבאללה בלבנון.
מרגע שהחלו להתפרסם הידיעות הראשונות על התקיפה שמקורן בכלי תקשורת לבנוניים היתה דריכות רבה בישראל. החשש, שהתבסס על הערכות מודיעין, היה כי סוריה או חיזבאללה עלולים לפרש דיווחים עצמאיים של כלי תקשורת בישראל כאישור רשמי או רשמי למחצה כי אכן חיל האוויר הוא שעמד מאחורי המבצע.
בעבר היו כבר מקרים שעיתונאים ישראלים או זרים בעלי נגישות למקורות מידע ישראליים נתפסים בעיני גורמי מודיעין של מדינות אויב או ארגוני טרור, דוגמת חיזבאללה, כאילו היו דוברים רשמיים של הממסד המדיני או מערכת הביטחון של ישראל, אף שהם אינם כלל וכלל כאלה. הניסיון לשמור על עמימות היה מבוסס על ההנחה כי אם ישראל לא תודה באחריותה למתקפה, יקל הדבר על משטרו הרעוע של הנשיא בשאר אסד לספוג את העלבון הכרוך בפגיעה בריבונות ולא לאיים נקמה או חס וחלילה להגיב בתגובת נגד צבאית, לדוגמא של ירי טילים. הערכה-תקווה זו הסתמכה על תקדים העבר. בספטמבר 2007, תקף חיל האוויר והשמיד את הכור הגרעיני שבנתה סוריה, אך עד היום, ישראל לא נטלה על כך אחריות, אף שברור כמעט לכולם מי עשה זאת. מרחב העמימות שיצרה ישראל סייע להחלטת המשטר בדמשק שלא להאשים את ישראל באחריות למעשה, ואם לא מאשימים אין גם צורך בתגובה או באיום בנקמה.
הפעם נהגה סוריה אחרת. הנשיא אסד החליט דווקא לחשוף במילים ובתמונות את הראיות כי ריבונותה של סוריה הופרה ולאיים בתגובת נגד. הוא עשה זאת משום שקיווה כי הדבר יסייע לו במצוקה הגוברת במלחמת האזרחים. הוא קיווה כי פרסום המתקפה הישראלית יאלץ את האופוזיציה להודיע על הפסקת הקרבות ובשם הגנת המולדת להתלכד סביב המשטר. מי שטרף לחלוטין את הקלפים היה שר הביטחון ברק. הוא לא היה צריך לומר את אשר אמר ולו מהכלל הפשוט שנאה דורש נאה מקיים. כמי שמעצב את מדיניות הביטחון הלאומי וכמי שאחראי על הצנזורה, היה עליו לקיים ההנחיה ולהתאפק.
גם נתניהו לא שתק
אין זו הפעם הראשונה שפקיד בכיר או שר נבחר מפרסם סודות שהצנזורה מונעת את פרסומם מהעיתונאים, ובכך גורם נזק חמור לביטחון המדינה. הנה כמה דוגמאות בולטות למוסר הכפול. הנשיא אפרים קציר רמז, לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1974, בעצם הובן מדבריו שהוא מאשר כי לישראל יש נשק גרעיני. ב-1977 סיפר שר החוץ משה דיין כי ישראל מקיימת קשרים צבאיים עם אתיופיה. יום לאחר מכן סולקו מאתיופיה כל היועצים הצבאיים, כולל אלה שעסקו בטיפוח נכסים מודיעיניים באזור הים האדום. הנזק לאינטרסים ביטחוניים ומודיעיניים של ישראל היה קשה. אריאל שרון חשף בספרו "הלוחם" כי נפגש בחשאי עם נשיא סודן ג'עפר נומיירי, מדינה שאפשרה למוסד להקים בה שלוחה וליהודי אתיופיה להעלות לישראל.
שר האוצר יצחק מודעי חשף בראיון בטלוויזיה כי שמו של הארגון החשאי שעסק בעליית יהודי ברית המועצות ומזרח אירופה הוא "נתיב", שם שהצנזורה באופן עקבי אסרה לומר במשך שנים. בעת שהיה יו"ר האופויזיציה פרסם בנימין נתניהו ב-1995 מעל במת הכנסת מסמך סודי של חטיבת המחקר באמ"ן, ולפני כחמש שנים התגאה כי התייעצו בו לפני ההחלטה לתקוף את הכור הגרעיני של סוריה.
אז מה הפלא שעיתונאים המסקרים נושאי ביטחון מתוסכלים מהמציאות העגומה ואמות המידה הכפולות אחת לעיתונאים ואחת לנבחרי ציבור או פקידיו. אך לא רק הם. גם אנשי הצנזורה ובראשם הצנזורית הראשית. הם חשים חסרי אונים, סמכותם חלה על אנשי התקשורת, לא על משרתי ציבור או נבחריו. הדבר היחיד שהם יכולים לעשות הוא להגיש תלונה למשטרה או ליועץ המשפטי לממשלה נגד פקיד או שר שסרח, אך אם יעשו זאת הם עלולים לתקוף אותם כי בחברה דמוקרטית אין זה מתפקידה של צנזורה, שקיומה בין כה וכה שנוי במחלוקת והם יואשמו בניסיון לסתום פיות, ועוד של נבחרי ציבור. גם כך נתונים אנשי הצנזורה בין הפטיש לסדן. הם סופגים ביקורת מגופי המודיעין ומערכת הביטחון שטוענים כלפיהם ובמיוחד כלפי תת אלוף וקנין-גיל כי הם ליברלים מדי, ומצד שני זוכים לקיתונות של כעס מהעיתונאים על שנמנע מהם לפרסם מידע חשוב שהציבור זכאי לדעת עליו. הפתרון היחיד האפשרי למצב הסבוך הזה הוא לעשות מאמץ כן ואמיץ לערוך רפורמה במבנה הצנזורה ובסמכויותיה, שמקורן בתקנות לשעת חירות מתקופת המנדט הבריטי לפני 80 שנים, שעברו איזשהו שינוי קוסמטי לפני כ-15 שנים. עם זאת, ספק רב אם זה יעשה. גופי המודיעין אינם רוצים לראות בשינוי כלשהו. נוח לכל המעורבים, גם לרוב העיתונאים, שהסטטוס קוו ימשך.